חובת השמירה על הסודיות הרפואית של המטופל הינה אבן יסוד בכלל מקצועות הבריאות הרפואיים והפרה-רפואיים, והיא מעוגנת, בין היתר, בעקרונות האתיקה הרפואית ובשבועת הרופא. הצורך בסודיות רפואית נובע ממערכת היחסים שבין מטפל למטופל, המושתתת על אמון, והיא חיונית לניהול תקין של מערכת הרפואה, בין היתר, מפני שיש בה כדי לעודד את המטופל להעביר מידע שלם ואמין למטפל. בהיבט המשפטי, יש להפרת החובה השלכות הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי.
מהו מידע רפואי: חוק זכויות החולה מגדיר "מידע רפואי" כ"מידע המתייחס באופן ישיר למצב בריאותו הגופני או הנפשי של מטופל או לטיפול הרפואי בו".
התייחסות לחובת הסודיות כבסיס לקשר מטפל-מטופל קיימת כבר בימי קדם, וכלולה כחלק משבועת היפוקרטס: "אשר אראה או אשמע תוך כדי הטיפול ואפילו מחוץ לטיפול, ושלא נועד להפצה, אשמור לעצמי, ואתבייש לדבר על הדברים הללו עם אחרים".
גישה זו נשתמרה עד ימינו אנו, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, במסגרת שבועת הרופאים העברית: "שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תהלכו רכיל"; וכן בכללי האתיקה של הרופאים: השמירה על הסודיות היא תנאי הכרחי לאמון החולה: החולה ימסור לרופא כל מידע הנחוץ לאבחנה ולטיפול מתוך בטחון שהרופא ישמור בסודיות כל מה שנמסר לו וכל מה שיתגלה תוך כדי הטיפול (סעיף 18); יש להבטיח שכל מידע שיימסר לרופא או שיגלה הרופא במסגרת הטיפול בחולה לא יועבר לאדם או גוף אחר, למעט אם ביקש זאת החולה (סעיף 19).
מבחינת החוק, הבסיס לחובה זו מצוי במקורות שונים, וביניהם:
סעיף 10 מתייחס לחובתו של צוות מטפל, וכל עובד אחר במוסד הרפואי לשמור על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.
סעיף 19 קובע את חובתו של מטפל או של עובד מוסד רפואי לשמור בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.
חוק הגנת הפרטיות האוסר על פגיעה בפרטיות הזולת בלא הסכמתו. פגיעה בפרטיות מתייחסת, בין היתר, לפרסום של עניין הנוגע למצב בריאותו של אדם. החוק קובע, כי פגיעה כזו מהווה עוולה (דהיינו –ניתן להגיש בגינה תביעה אזרחית), ואם נעשתה במזיד, היא מהווה גם עבירה פלילית.
חוק העונשין: חובת הסודיות הרפואית המוטלת על רופאים נובעת גם מחוק זה, הקובע בסעיף 496 איסור גילוי סוד מקצועי: "המגלה מידע סודי שנמסר לו אגב מקצועו או מלאכתו... דינו - מאסר ששה חדשים".
בחוק זכויות החולה נקבעו חריגים לחובת הסודיות הרפואית, המאפשרים מסירת מידע רפואי, וביניהם:
-
מתן הסכמה של המטופל למסירת המידע הרפואי
-
קיומה של חובה על פי דין למסור את המידע
-
מסירת מידע למטפל אחר לצורך טיפול במטופל
-
מסירת המידע היא על רקע חיוניותו להגנה על בריאות הציבור
-
מסירת המידע לצרכי מחקר או הוראה (ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל)
מידתיות:
חוק זכויות החולה מתיר מסירת מידע כאמור, ואולם מודגש עיקרון המידתיות: מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.
הסכמת מטופל למסירת מידע רפואי
כאמור, מסירת מידע רפואי לאחר מותרת אם המטופל נתן הסכמתו לכך. הסכמת המטופל יכולה להיות מפורשת או משתמעת, ויכולה להינתן בעל פה, בכתב או בדרך של התנהגות.
מסירת מידע רפואי לקרובי משפחה
חוזר מנכ"ל משרד הבריאות 4/96 הדן בסודיות רפואית, קובע כי מסירת מידע לקרובים מצריכה הסכמה מצד המטופל, אשר יכולה להיות מוסקת גם מהתנהגותו. עוד קובע החוזר, כי כאשר המטופל אינו מצוי בהכרה, קיימת חזקה כי הוא מעוניין בקבלת הטיפול הטוב ביותר, וכפועל יוצא ניתן לראות בכך הסכמה למסור לקרוביו את המידע הדרוש.
חוזר מינהל רפואה 53/2003 דן באופן ספציפי במסירת מידע לקרובי מטופל. נקבע, כי בעת קבלה לאשפוז או לפני ביצוע פעולת הרדמה, יש לקבל מהמטופל הנחיות למי מקרוביו ניתן למסור מידע אודותיו במקרה של חוסר הכרה. עוד נקבע, כי בהעדר הנחייה מתאימה מצד מטופל אשר הגיע למצב של חוסר הכרה, ניתן למסור את המידע הרפואי אודותיו רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה.
מסירת מידע על רקע קיומה של חובה על פי דין לעשות כן:
קיימים דברי חקיקה רבים המחייבים, מסמיכים או מתירים למטפל להעביר לגורם אחר מידע רפואי הנוגע למטופל. במקרים אלו, הזכות לסודיות רפואית פוקעת. להלן מספר דוגמאות:
-
חוק העונשין (במסגרת סימן ו'1: פגיעה בקטינים ובחסרי ישע) מחייב דיווח למשטרה או פקיד סעד, במקרה של על חשד לפגיעה בקטין או חסר ישע. החובה גוברת על כל הוראה לשמירה על סודיות רפואית ואף על התנגדות האדם עצמו למסירת הדיווח [ר' בעניין זה גם חוזר מנכ"ל 20/12].
-
סעיף 29א(3) לפקודת בריאות העם מסמיך רופא ממשלתי לבדוק ידיעה או תלונה על מעשה או על מחדל, שיש בו חשד סביר לפגיעה בזכות כלשהי של מטופל במהלך אשפוזו. במסגרת סמכות זו, רשאי הרופא הממשלתי לבחון את הרשומות הרפואיות הרלבנטיות לאותו מטופל, וחובה על המוסד הרפואי לספק לו את המידע הנדרש.
-
תקנות בריאות העם (הודעה על חשש לאלימות) מטילות על בית החולים חובה להודיע למשטרה, ללא דיחוי, על כל אדם פצוע, חסר הכרה או מת, שהגיע לבית החולים, ושיש חשש שהיה מעורב במעשה אלימות.
-
על פי סעיף 12ב לפקודת התעבורה, המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים, ומאבחן אצלו מחלה שהוא סבור כי מחמת אותה מחלה עלול המטופל, בעת נהיגה, לסכן את עצמו או את זולתו, חייב לדווח על כך למכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
-
תקנות שרות בטחון מחייבות מטפל למסור לרופא של צה"ל, על פי בקשתו, את מלוא הפרטים הרפואיים הנוגעים למיועד לשירות בטחון או ליוצא צבא.
-
לפי חוק מידע גנטי אין לראות בויתור על סודיות רפואית ביחס למידע רפואי הסכמה למסירת מידע גנטי. בהתאם לחוק, הסכמה למסירת מידע גנטי צריכה להיעשות במפורש ובכתב (בהבדל ממסירת מידע רפואי "רגיל", שלגביו יכולה להינתן הסכמה בעל פה או בדרך של התנהגות). מכך עולה, כי תנאי למסירת מידע גנטי הוא קיומו של כתב ויתור על סודיות רפואית, המציין את שם המוסד הרפואי אליו הוא מופנה, וכולל הרשאה מפורשת למסירת המידע הגנטי
במסגרת חוזר מינהל רפואה 15/2003 "מסירת מידע רפואי על מטופל" נקבע, כי אם נדרש ממוסד רפואי מידע מכוח סמכות על פי דין, מגורם שאינו מוכר כאחד מבעלי הסמכות שפורטו בחוזר (לשכת גיוס, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, פסיכיאטר מחוזי, פקיד סעד וכיו"ב), יש לקבל ממנו פרטים על מקור הסמכות הנטענת, ובמידת הצורך ניתן להיעזר בייעוץ המשפטי של המוסד הרפואי או של משרד הבריאות.
על פי סעיף 49 לפקודת הראיות, "רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו, והדבר הגיע אל הרופא תוך כדי עבודתו כרופא, והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל, מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". הזכות לחסיון על פי סעיף זה היא זכות השייכת למטופל. החיסיון המדובר אינו חסיון מוחלט, אלא חסיון יחסי, אשר רק בעל החיסיון (המטופל) רשאי לוותר עליו. בנוסף, בית המשפט רשאי להסיר את החיסיון ולחייב רופא למסור מידע רפואי הנוגע למטופלו, אם קיים אינטרס עדיף על העניין שיש לא לגלות את הראיה.
ויתור המטופל על החיסיון במסגרת הליכים משפטיים
בתי המשפט קבעו, שמטופל נחשב כמוותר מכללא על החיסיון אם הוא מגיש תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא שטיפל בו. עם זאת, נקבע כי הוויתור תקף לתביעת הרשלנות הרפואית בלבד, ואין הוא מבטל כליל את קיומו של החיסיון. על כן, הרופא אינו חופשי למסור מידע רפואי אודות המטופל לכל דכפין [ראה פסק הדין בעניין ד"ר צור].