גישת שיתוף בין המטפלים היא המקובלת כיום, כאשר מדובר למעשה בסוג של "אסטרטגיה ניהולית" בבתי החולים ובמערכת הרפואית בכלל. גישה זו מחליפה את ההיררכיה שהיתה בעבר, ומשנה את גבולות הסמכות בין המקצועות – כל מקצוע בהתאם להכשרתו. על הצוות הסיעודי להיות שותף להידברות בתהליך קבלת ההחלטות, ואינו רק "מקבל הנחיות מלמעלה". העבודה בבית החולים נבחנת (גם משפטית) כצוות, הכולל רופאים ואחיות גם יחד.

חשוב לזכור, כי במקרה של מילוי הוראה לא ברורה או לא מקובלת של רופא – אין לאחות "פטור". גם אם הרופא אומר "על אחריותי" - היא עלולה להימצא אחראית. לכן, האחות מחויבת להסב תשומת לב הרופא אם טעה בהוראה שנתן, להוות בקרה כפולה וערנות.

יש צורך בתקשורת אפקטיבית בין שתי הדיסציפלינות – תקשורת זו איננה רק בעלת אספקט משפטי, אלא יש לה, בראש ובראשונה, חשיבות רפואית-טיפולית מן המעלה הראשונה.

ברור שסירוב לבדו מצד האחות אינו מספק. באחריותה להבהיר לרופא את עמדתה, ולהעמידו על טעותו (אם אכן קיימת). יש לזכור כי מחויבותה הראשונה של האחות הינה כלפי המטופל, בריאותו ושלמות גופו.

המלצתנו: באם האחות אינה נתקלת בנכונות ובהקשבה מצד הרופא, לא תם תפקידה. עליה לפנות לגורם אחר בכדי לוודא מניעת טעויות – כדוגמת אחות אחראית; כונן; מנהל מחלקה וכד'. מן הראוי ש"עקיפת סמכויות" שכזו תהא מוסדרת בנוהל פנימי בבית החולים, ו/או כחלק מהוראות המחלקה (רצוי כי ההנחיה תגיע ממנהל המחלקה, או לכל הפחות מן האחות האחראית). רצוי לקבוע סטנדרט קבוע, נורמת התנהגות, במקרה שכזה. כך תדע האחות בדיוק למי היא יכולה לפנות כאשר עולה הצורך להתריע על הוראת רופא בעייתית, ועל טעות העתידה להתרחש עקב כך.