חובת עיון ברשומה טרם ביצוע ניתוח

העובדות:

המטופלת, ילידת 1970, נשואה ואם לשבעה, ביקשה לעבור הליך של קשירת חצוצרות, לאחר שהוסבר לה שהריונות נוספים עלולים לסכן את חייה. הריונה השמיני הוגדר כהריון בסיכון גבוה, ובמהלכו הופנתה, במסגרת מעקב ההריון בקהילה, לניתוח קיסרי אלקטיבי וקשירת חצוצרות (הפניה מיום  5.1.09). בעקבות ההפניה הגיעה המטופלת לאשפוז בביה"ח הנתבע, במהלכו חתמה, ביום 8.1.09, על טופס הסכמה לניתוח קיסרי וקשירת חצוצרות דו-צדדית (יצוין כי הטופס כולו כתוב בעברית, אולם אין בו פירוט כלשהו למעט ציון באנגלית בכותרת המסמך את סוג הניתוח (ניתוח קיסרי), ואת העובדה שהוא כולל BTL, דהיינו קשירת חצוצרות דו צדדית).

ביום 12.1.09, שוחררה, כאשר המועד לניתוח נקבע ליום 20.1.09.

ביום 14.1.09 התקבלה המטופלת לבית החולים עקב ירידת מים. ב"גליון יולדת - מורחב", שהוא טופס ממוחשב, הופיעה טבלה בעמוד הראשון תחת הכותרת "התראות", שכללה פירוט נתונים מאשפוזים קודמים, ולרבות האמירה "במידה ויולדת בניתוח קיסרי, היא מעוניינת ב- BTL". הכיתוב, לפי פסק הדין, היה "באותיות גדולות ומובלטות". בסיומו של הגיליון צוין כי המטופלת מועברת לניתוח קיסרי דחוף. תוך זמן קצר הועברה המטופלת לחדר ניתוח, ובמועד זה חתמה על טופס חדש של הסכמה לניתוח (בפני אותו רופא כמו ב-8.1.09). הטופס אינו מפרט את מהות הניתוח או הסבר כלשהו שניתן לתובעת בדבר סוג הניתוח, הסיכונים הכרוכים בו וכיו"ב.

בהמשך אותו יום ילדה המטופלת בן בריא, אפגר תקין. במהלך השהות הקצרה של התובעת בבית החולים, עובר לניתוח, או לאחריו, לא תועד נושא קשירת החצוצרות, למעט המפורט לעיל. ביום 19.1.09 שוחררה המטופלת, בהמלצה להמשך מעקב רופא נשים. גם מכתב השחרור לא אזכר את נושא קשירת החצוצרות.

ביום 8.9.11 פנתה המטופלת לרופא המשפחה בתלונה על העדר וסת במשך חמישה חודשים. ביום 22.9.11 החלה לדמם ולמחרת סבלה כאבים עזים בבטנה התחתונה. היא פנתה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים הנתבע ואז התברר לה להפתעתה כי היא בהיריון ומצויה בעיצומה של הפלה.

טענות התביעה:

המנתחים מבצעי הניתוח הקיסרי התרשלו בכך שלא עיינו טרם הניתוח ברשומות הרפואיות, ולכן לא היו מודעים, כנראה, לרצונה בביצוע קשירת חצוצרות. בנוסף נטען, כי נוכח נתוניה הרפואיים (בת 39, 7 לידות בעברה, חולת סכרת לא מאוזנת ולאחר מספר ניתוחים קיסריים) – היה על המנתחים ליזום מעצמם הצעה לביצוע פרוצדורה זו. התובעת טענה כי רצף האירועים המתואר הסב לה נכות נפשית, עוגמת נפש מרובה וכן פגיעה באוטונומיה שלה לקבל החלטות על גופה.

טענות ההגנה:

מצב המטופלת בהגיעה לביה"ח הצריך ניתוח חירום. אשר על כן, אין זו התרשלות של צוות חדר הניתוח כאשר התמקד בניתוח החירום שבפניו, ולא ביצע פרוצדורות נוספות.

עוד נטען לאשם תורם מצד התובעת, שכן לא פעלה כחולה סבירה, שאחרת היתה מבקשת לפני הניתוח מהצוות הרפואי לבצע הליך קשירת חצוצרות או שואלת את הצוות הרפואי במהלך אשפוזה אחר הלידה אם בוצע ההליך או פונה למעקב אחר לידה לרופא, ומראה לו את טופס השחרור מאשפוז, וכך מגלה שהפרוצדורה לא בוצעה.

בית המשפט פסק:

רשלנות:

לא נדרשה מלאכת איסוף תיעוד של מסמכים לא ממוחשבים על מנת להגיע למסקנה שהתובעת מבקשת לעבור הליך של קשירה חצוצרות במסגרת ניתוח קיסרי, שכן דבר זה נכתב בראש הטופס הממוחשב, ובאותיות מודגשות. כל שנדרש היה לעיין בגיליון העברה מחדר המיון לחדר הניתוח. מהעובדה שהרופאים לא היו מודעים לרצונה זה של התובעת ניתן להסיק רק מסקנה אחת, והיא שהם לא עיינו בגיליון זה כלל, ואף לא נכנסו לתיק הממוחשב.

כמו כן, על אף שהניתוח הקיסרי היה דחוף, ולא במועד המתוכנן, רמת הדחיפות לא היתה כזו שמצדיקה התעלמות של הצוות הרפואי מגיליון ההפניה לניתוח מחדר המיון שנחתם אך דקות קודם לכן, או מהתיק הממוחשב.

עיון בגיליון היה מביא מיד למסקנה שהתובעת מעוניינת בביצוע הליך של קשירת חצוצרות בד בבד עם הניתוח הקיסרי. על כן, על הצוות היתה מוטלת החובה להתייחס לרצונה זה של התובעת (בירור מודעותה לתוצאות ההליך, סיכוניו וכו'), גם אם לא ניתן היה לבצע את הפרוצדורה תוך כדי הניתוח, בשל דחיפותו. במידה והתייחסות מסוג זה לא היתה אפשרית, למשל בשל קוצר הזמן ודחיפות הניתוח, היתה מוטלת על הצוות החובה לדווח לתובעת שקשירת החצוצרות לא בוצעה.

נקבע: רופאי הנתבעת התרשלו כשלא עיינו בגיליון, לא שקלו את האפשרות לבצע פרוצדורה של קשירת חצוצרות במהלך הניתוח הקיסרי ולא יידעו אותה באשר למצב שנוצר.

עוד מציין בית המשפט, כי את שהחסירו צוות חדר הניתוח יכולים היו צוות המחלקה לתקן בקלות, לו היו מעיינים בתיקה הממוחשב של התובעת, ומשווים אותו לדו"ח הניתוח.

אשם תורם:

במישור ההסכמה מדעת:

ככלל, בבסיס זכותו של אדם לקבל החלטות מושכלות באשר לגופו ולחייו עומדת ההנחה שהאדם האוטונומי מעוניין במידע לצורך קבלת אותן החלטות. בהחלט ניתן להעלות על הדעת שאת האחריות לקיום דו שיח בין חולה לבין הצוות הרפואי יש להטיל על שני הצדדים לשיחה, ולא רק על הצוות המטפל. אלא שגישה זו טרם זכתה להכרה בפסיקה, וספק אם זה המקרה לפסיקה תקדימית מעין זו.

רק במקרים נדירים מאד הוטל אשם תורם של מטופל לתוצאות הטיפול הרפואי. ההלכה היא שעל המטפל מוטלת האחריות "את פתח לו" כלפי המטופל שאינו יודע לשאול.

יתר על כן, התובעת סיימה 5 שנות לימוד, ואינה דוברת או קוראת עברית. לפיכך, לא ניתן להטיל עליה אחריות להבחין בהבדלים בין שני הטפסים עליהם חתמה, ולראות שבטופס הנוסף חסרה התייחסות לקשירת החצוצרות. אין לצפות מאשה שאינה בקיאה ברזי המינוח הרפואי לפענח את ראשי התיבות BTL שהופיעו בטופס הראשון, וכשהיא מגיעה במצב חירום (כטענת הנתבעת), עם ירידת מים ומובהלת לניתוח קיסרי לא מתוכנן, לשים לב להעדרן מהטופס השני עליו היא חותמת, טופס שאותו היא לא יכולה לקרוא כלל.

במישור הרצף הטיפולי:

נטען כי הנתבעת לא עיינה בגיליון השחרור מאשפוז, ולא שמה לב לכך שלא מצוינת בו סוגיית קשירת החצוצרות, וכן לא פנתה למעקב רפואי על פי ההמלצה באותו גיליון שחרור.

ביהמ"ש מציין את ההלכה, לפיה לא בכל מקרה בו מטופל נמנע מלפעול על פי המלצות רפואיות - ייוחס לו אשם תורם, וכי במקרים הנדירים בהם הוטל אשם תורם, היה זה מנימוקים מיוחדים (כדוגמת מטופל מעורב במיוחד ששינה ממנהגו, או הסבר לקוי בדבר חשיבות ההמלצה הטיפולית).

בענייננו – ראשית, לא הוכח שהתובעת לא חזרה למעקב רפואי. סביר להניח שחזרה אל רופא המשפחה שלה, דיווחה לו שעברה ניתוח קיסרי כמתוכנן, ושניהם יצאו מתוך נקודת מוצא (שבדיעבד הובררה כשגויה), שקשירת החצוצרות בוצעה אף היא כמתוכנן.

שנית, אין די בהפניה לבדיקת מעקב אם הצוות הרפואי אינו מסביר למטופל את חשיבותה. אין ספק שבדיקת המעקב אליה הופנתה התובעת היא שגרתית, וכי הצוות לא הסביר לתובעת שהיא נדרשת לגשת לרופא המשפחה/ הנשים על מנת לדון על תוצאות הניתוח, על הצורך באמצעי מניעה או על מנת שהוא יסביר לה מה כתוב בגיליון השחרור מאשפוז. בהעדר הסבר כאמור, אין מקום לייחס לתובעת אשם תורם גם באי נקיטת מעקב.

לסיכום:

על הצוות הרפואי מוטלת האחריות לנהל רשומה רפואית ולתעד בה את תלונות החולה, את מחלות הרקע שלו, וכן כל דבר אחר בעל חשיבות. אולם הרשומה הרפואית לא נועדה בעיקרה לצורך ניהול הליך משפטי, אלא לצורך הטיפול בחולה. לפיכך, ביצוע ניתוח ללא עיון בגיליון ההפניה לחדר ניתוח ו/או בתיק הרפואי הממוחשב, אינה עומדת בסטנדרט רפואי סביר.

נפסק כי השתלשלות העניינים הסבה למטופלת נכות נפשית, הבאה לידי ביטוי בעיקר בנזק לא ממוני. ונקבע פיצוי בסך של 155,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 25%, וכן הוצאות משפט.