היחס בין חובת הדיווח לחובת הסודיות של מטפלים בתחום הנפשי

העובדות: התובע הועסק כשומר על ידי הנתבעת 1 "מיקוד אבטחה", שהיא חברה העוסקת במתן שירותי אבטחה וקבלנות כוח אדם. הנתבע מס' 6 (היורה) הועסק אף הוא כשומר על ידי מיקוד אבטחה, במקביל ללימודיו כסטודנט באוניברסיטת חיפה (אף היא נתבעת בתיק). האוניברסיטה מפעילה מרכז לייעוץ פסיכולוגי לרווחת הסטודנטים ("המדור הקליני"),  והנתבע פנה לשם ביוזמתו לשם קבלת טיפול נפשי. בין התובע לנתבע היורה נוצרו חיכוכים על רקע היעדרויות ואיחורים תכופים של התובע מהעבודה, עד כי התובע פוטר מעבודתו, כפי הנראה עקב דיווח של הנתבע היורה על איחוריו אלו.

ביום 9.11.2004 בלילה, בעת שהנתבע היה במשמרת אבטחה בחניון, הגיע התובע, ניפץ מראה של מכונית אחת לפחות, כאשר מכאן ואילך נתפתח אירוע שבסופו ירה הנתבע מספר כדורים מאקדחו, וכתוצאה מכך נפגע התובע בעכוז, באוזן ובאיברים פנימיים ונגרמה לו נכות גבוהה לצמיתות.

טענות התביעה:

היורה הורשע בפלילים, וכעת הוגשה תביעה אזרחית ע"י הנפגע, כאשר תמצית טענותיו הינן כלפי חברת האבטחה (בכך שהתרשלו בהליך קבלתו והכשרתו של הנתבע לעבודהכשומר); כנגד המדינה (בכך שמשרד הבריאות נמנע מלהעביר דיווח נכון ומהימן לפקיד הרישוי במשרד הפנים אודות מצבו של הנתבע בהתאם לסעיף 11 א' לחוק כלי היריה, 1949); כנגד משרד הפנים (בכך שהתרשל במתן רשיון נשק לנתבע ובכך שנמנע מלבדוק את עברו הרפואי או הנפשי של הנתבע); כנגד משרד הביטחון (כך שלא העביר מידע למשרד הפנים בדבר אי גיוסו של הנתבע לשירות חובה בצה"ל, ולא דיווח למשרד הבריאות אודות מצבו הבריאותי);  כנגד האוניברסיטה (בכך שהמדור הקליני לא דיווח למשרד הבריאות כמתחייב מהוראות סעיף 11 א' לחוק כלי יריה אודות מצבו הנפשי של הנתבע); וכמובן כנגד היורה עצמו (תחילה טען לתקיפה, ובהמשך טענת רשלנות).  

הטענות נדחו. להלן עיקרי פסיקת ביהמ"ש:

לגבי המדינה: אין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע עקב מעשה התקיפה של הנתבע, לבין מעשיה או מחדליה של המדינה. המדינה לא יכולה הייתה לצפות את המעשה, ויש לראות את הנתבע כ"גורם זר מתערב". לגבי משרד הבריאות: לא היה לו כל מידע הנוגע לנתבע, אשר לא אושפז, לא נבדק ולא טופל אי פעם במוסד ציבורי לבריאות הנפש.

לעניין חובתו לכאורה של המדור הקליני באוניברסיטה: התובע מפנה לסעיף 11 א' לחוק כלי יריה, וזו לשונו:

"(א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדםוהסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כךלמנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל.

(ב)(1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדםושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות...

(ב)(2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגםלצבא הגנה לישראל...".

נפסק: על פסיכולוג מוטלת חובת דיווח לפי סעיף 11 א לחוק כלי ירייה, ללא קשר לשאלה אם הטיפול נעשה במסגרת פרטית או ציבורית. בית המשפט בוחן האם הופרה חובת הדיווח, לאור העובדה כי אין חולק כי המתמחה בפסיכולוגיה שטיפל בנתבע וצוות המטפלים במדור הקליני, ידעו שהנתבע עובד כשומר.

נפסק: אין להטיל אחריות על המדור הקליני. הנתבע לא היה במצב פסיכוטי או קרוב לכך באף שלב של הטיפול. העובדה שחווה ניסיונות אובדניים בגיל ההתבגרות, אינה מעידה על מסוכנותו.אין לבחון את הדברים מתוך חכמה שלאחר מעשה, אלא בהתאם לנתונים שהיו בפני המטפלים בנתבע (עולה חדש במצוקה כלכלית, הגיע מיוזמתו, ללא רושם למסוכנות).

יש לתת משקל הולם לחובת הסודיות בתחום הטיפול הנפשי: הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי האמון של המטופל במטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה הכרחית לשם אבחנה וטיפול. העלאת רף חובת הדיווח עשויה לגרום לתוצאה קשה יותר מ"פסיכולוגיה מתגוננת", עד כדי קעקוע של מוסד הטיפול עצמו. בהיעדר בסיס של סודיות מובטחת, יש חשש שהמטופל לא יגיע  מלכתחילה לטיפול, או שהמטופל יעלים ויסתיר מידע מהמטפל, שמא מידע זהידווח לגורמים שונים ויגרום לו לאבד את משלח ידו/ פרנסתו.

אנשי טיפול בתחום הנפשי, מתלבטים מעשה של יום ביומו לגבי חובות הדיווח המוטלות עליהם על פי חוק, והם מפעילים שיקול דעת המבוסס על היכרות קרובה ואינטימית של המטופל. על בית המשפט להישמר שלא להיכנס "ברגל גסה" למתחם שיקול הדעת של אנשי הטיפול, כחכמה שלאחר מעשה. המטפל הוא שמכיר את המטופל היכרות אינטימית, ויכול לעתים ללמודעל מסוכנתו או היעדר מסוכנתו גם מדרך התנהגותו והתנהלותו של המטופל. המטפל עשוי לטעות, אך לא כל הערכת מסוכנות שגויה של מטפל משמעה רשלנות של המטפל, ולא כלסכנה אפשרית תיאורטית, אמורה להטיל על המטפל חובת דיווח. התערבות בית המשפט בדרך של הטלת אחריות בדיעבד עקב הפרת חובת דיווח, צריכה להיעשות בזהירות ובמשורה. חובת הסודיות מסתיימת במקום בו מתחילה סכנה לצד שלישי, שאז קמה חובה משפטית מקצועית אתית להגן על הצד השלישי.