החירות לתום חיים מכובד – הלכות הזמן

המחברת מתייחסת לדילמה החשובה שנסבה על "תום החיים", בעקבות הקידמה הרפואית. דילמה זו מחדדת את הסוגיות הקשורות בזכות האדם על חייו ובזכותו למות בכבוד. 
בעידן המודרני, התמורות הטכנולוגיות והמדעיות תורמות להארכת חיים מחד גיסא, אולם גם לפגיעה באיכות החיים מאידך גיסא, בגין הארכת הסבל המתמשך של החולה. במצב זה, רבים המבקשים לא לחיות "חיים חסרי חיים", ולאפשר להם את החופש למות בכבוד. 
יותר ויותר נשמעות הסתייגויות מן הגישה הפטרנליסטית לפיה יש לשמור על קדושת החיים בכל מחיר, ומולה מציעים את הטיעון של "איכות החיים". עמדה זו מגיעה הן מצד החולה ומשפחתו והן מצד הצוות הרפואי, וכן ממשפטנים ומאנשי אקדמיה. 
בנוסף, קיימת נכונות של המדינה לממש את הזכויות הללו של החולה הסופני באמצעות חקיקה מתאימה- ר' להלן.
בין היתר מתעוררות השאלות: האם רשאי האדם להחליט על אופן חייו ומותו? האם על החברה להשקיע בטיפול יקר להארכת חיי חולה שמצבו חסר תקווה? 
לדברי המחברת, הבעיה הקשה ביותר היא תחימת "קו גבול" שימנע התדרדרות למדרון חלקלק שאין ממנו חזרה, תוך שמירה על התנהגות מוסרית ואנושית.
מבחינה משפטית: בעבר נתקלו בתי המשפט בקשיים רבים, בהיעדר חקיקה המסדירה סוגיות אלו. בימים אלו נכנס לתוקפו חוק החולה הנוטה למות, המכיר בזכויות של חולה סופני לתת הוראות רפואיות מקדימות בטרם תאבד יכולתו השכלית, ולמנות מיופה כח שייצגו. החוק מבהיר לרופאים כללים של מותר ואסור בשדה הקליני היומיומי, תוך הדגשת האיסור שבמעשים אקטיביים להחשת מותו של חולה. 
בכך, החוק מגן על הרופאים אשר נמנעים מלתת טיפולים מאריכי חיים בתנאים שהוגדרו בחוק, ומסדיר את הטיפול בחולה הנוטה למות תוך איזון בין הערך של קדושת חיי האדם לבין שמירת האוטונומיה ואיכות החיים.