הטיפול בחולה "הנוטה למות" וניסיונות החקיקה
מאמר זה נכתב ופורסם טרם נחקק חוק החולה הנוטה למות. המחבר מעלה את הבעיות שמעורר נושא זה, השנוי במחלוקת; סוקר את המצב החוקי ואת הפסיקה הנוהגת; מציג את הגישה השמרנית מול הליברלית; בוחן את הצעת החוק ומביא את עמדתו שלו, המצדדת באוטונומיה של המטופל.
התקדמות הרפואה מאפשרת הארכה של חיי אדם, אך עם זאת עלולה להביא עליו מוות זר ומנוכר בבתי חולים, כאשר לעתים קרובות שעותיו האחרונות נכפות עליו באמצעות מכשור רפואי שמקיים חיים באופן מלאכותי.
השליטה האוטונומית של החולה על גופו הוכרה בחוק זכויות החולה ובדין. עם זאת, במצב הקיים, שבו אין הסדר נורמטיבי חד וברור, מי שמבקשים לשמור על זכותם האוטונומית לשלוט בגורלם לעת סיום חייהם נתקלים בבעיות שונות.
חולים אלה, שהשליטה בחייהם ובמותם חשובה להם, יוצרים מצב שבו מקרים רבים מגיעים להכרעה משפטית, בהיעדר פורום מתאים אחר. הדילמה של הטיפול בחולה בסוף ימיו (מניעת טיפול בו, או הפסקתו) היא מן הנושאים הסבוכים הנדונים בבתי המשפט. הנושא מעלה לדיון את המחלוקת בין הגישה השמרנית של "מקדשי החיים" לבין הגישה החופשית, הליברלית, של מקדשי החופש והאוטונומיה של החולה על גופו. המחלוקת היא בשאלות הלכתיות-דתיות; אתיות-פילוסופיות; רפואיות; חברתיות ועוד. המחבר מעביר ביקורת על העובדה, שהשופטים היושבים לדיון הם בעלי השקפות עולם שונות ומשקפים מגוון עמדות, ואין התוויה נורמטיבית (חקיקתית) של מדיניות, למרות חשיבות הנושא והיותו נוגע בסוגיות כה רבות ומהותיות.
הבעיות הללו מתעוררות עקב התנגשות בין הזכויות של הצדדים המעורבים השונים:
החולה – זכותו לחיים, מול זכותו לכבוד ולאוטונומיה, זכותו להימנע מסבל וכאב וכיוצ"ב.
המשפחה – עומדת בצל החשד שמא כל מעייניה להימלט מנטל הטיפול, או לחילופין- בירושה מוקדמת. מנגד, זכות המשפחה לדרוש לכבד את רצון החולה ולמנוע ממנו סבל.
הרופא – נע בין רצונו לסייע לחולה לא לסבול לבין חובתו האתית-חוקית לרפא. גם על הרופא מוטל צל של חשד, שמא הוא מחפש מוצא מן הנטל הטיפולי הקשה.
המערכת החברתית – מעמד הקהילה השמרנית-דתית לעומת ה"חופשיים" (חילוניים); הצורך בחלוקת משאבים הוגנת ורציונלית, בין החולים שעשויים "ליהנות" מהם יותר מאחרים (לנוכח ההוצאות העצומות לטיפול בנוטים למות).
המענה המשפטי שניתן (טרם חקיקת חוק החולה הנוטה למות):
- "צוואה מחיים" – מסמך זה אינו צוואה כלל, ואין לו תוקף מחייב, שהרי צוואה אינה בת תוקף בחיי נותנה (ס' 1 ו-2 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).
- מינוי מיופה כח – פתרון בעייתי, שהרי ייפוי כח פוקע דווקא "בהיגרע כשירותו של המייפה" (ס' 14 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965). גם ההוראה המיוחדת בס' 16 לחוק זכויות החולה מפורשת בצמצום: הסמכות של מיופה הכח 'להסכים' לטיפול אינה כוללת סמכות שלא להסכים, ועל אחת כמה וכמה אינה כוללת סמכות להורות על הפסקת טיפול או על הימנעות מטיפול שעלולה להביא למות המטופל.
- בפסיקה – אף כי ישנה פסיקה המאמצת את הגישה השמרנית, בתי המשפט לא המשיכו בקו הזה, וניתן לאתר קו של היענות לדרישות של חולים נוטים למות והכרה בזכותם לשלוט על סיום חייהם. מנגד, אפשר להבחין בקו של זהירות מירבית והפעלה של בקרה ושל מעצורים. אמנם, נטיית בתי המשפט היא בעיקרה ליברלית, אך הם מהססים להסתמך על הבעת רצון שרצינותה לא הוכחה מעל ומעבר לכל ספק, ושלא הובאו לה ראיות חותכות.
ועדת שטיינברג:
ועדה מייעצת לעניין החולה הסופני, אשר הוקמה ע"י שר הבריאות לשעבר, הרב בניזרי. הורכבה מ-4 תת-ועדות: רפואית; משפטית; הלכתית; אתית-פילוסופית. המחבר נמנה על חברי תת הועדה המשפטית. מטרת הועדה הייתה לנסות לגשר בין הגישות השונות.
בהמשך, המלצות הרוב בדו"ח הועדה הפכו להצעת החוק הממשלתית של החולה הנוטה למות. הסתייגויות שונות של חברי הועדה (לרבות של המחבר) לא נכללו בהצעת החוק.
בין היתר הוסכם: אפשרות לתת הנחיות רפואיות מקדימות; אפשרות לתת יפוי כח לצורך החלטה (ולא רק 'הסכמה'); מתן טיפול פליאטיבי לחולה ולמשפחתו; מתן אפשרות חוקית לרופאים להימנע מטיפול עקר, להימנע מטיפול בחולה חשוך-מרפא, ולהפסיק טיפול 'בדיד' (שאינו רציף). עוד הוכנסו לדו"ח, בהסכמה הדדית, איסור המתה ואיסור סיוע להתאבדות, וכן חזקת הרצון לחיות – כל אלו היוו "קו אדום" מבחינת השמרנים בוועדה.
ביקורת המחבר: דו"ח הועדה מתעלם מצרכים חשובים של החולים הנוטים למות, והצעת החוק שבעקבותיו מציבה סייגים לאוטונומיה של החולה דווקא במקרים החמורים והקשים ביותר להכרעה. כך, למשל,
- התוקף המחייב של הוראות מוקדמות להימנע מטיפול נשלל מחולה שאינו כשיר לקבל החלטה עצמית-מודעת, ב-66 החודשים שלפני פטירתו, ותוקפן חוזר רק בשבועיים האחרונים לחיי החולה, שבהם הוא מוגדר 'חולה במצב סופי'. להשקפת המחבר, נשללת כאן האוטונומיה של החולה על גופו, אף שהיא קבועה בחוק (ס' 13 לחוק זכויות החולה), והדבר שגוי מבחינה משפטית.
- תוקף מחייב ניתן רק להוראות ברורות, מתאימות לנסיבות, ומתועדות בכתב או באמצעיים טכניים, ולאחר שהנותן קיבל את המידע הרפואי מפי רופא או אחות מוסמכת. התיעוד אמור לכלול את תמצית ההסבר שניתן, וחתום בידי 2 עדים. ואולם - מניין ידע האדם לאיזה טיפול בדיוק יזדקק בתום ימיו? כמו כן, טוען המחבר, הדרישות הטכניות מסרבלות ויהיה קשה לעמוד בהן.
על כן נראה כי לא ימצאו אלא יחידי סגולה שיעמדו בדרישות החוק. - נאסרה הפסקה של טיפול רציף, אם היא עלולה להביא למות החולה. עלול להיווצר מצב, שבו חולה שחובר למכשיר שמלכתחילה לא הסכים לחברו אליו – ישאר מחובר גם אם יתברר שדרש אחרת, והניח הוראות שלא לחברו, ויש גורסים - גם אם חזר אליו כושרו והוא מבקש להפסיק את החיבור.
- הזכויות של החולה שאינו שמרן, אשר הוכרו בחוק ובדין, עומדות בפני פגיעה קשה. ההתדיינות בזכויותיו הורחקה מבתי המשפט ונמסרה לועדות שהרכבן עשוי להיות מוטה, וכן הונהגו הגבלות חמורות על זכות החולה לאוטונומיה.
קל להימנע מהמכשולים הללו אם יש כוונה לתת תוקף מירבי לרצונו של החולה.
שינוי לטובה: הצעת החוק מאפשרת לחולה (ולמשפחתו) לדרוש טיפול שאינו שגרתי כל עוד הוא אינו מזיק לחולה, ומנגד מאפשרת לרופא להימנע ממתן טיפול חסר תוחלת, עקר. כמו כן, רופא שמעוניין להשתחרר ממילוי ההוראות המקדימות יכול להעביר את הטיפול לרופא מוסמך אחר, או לקבל שחרור מהועדה לאתיקה.
על הכל מוסכם שלא יחליט אדם עבור אחר שטוב מותו מחייו. השאלה היא, האם רשאי אדם אחר (רופא, או רב) להחליט עבור אדם כי טובים חייו ממותו.