ניתוק מהזנה להבדיל מניתוק ממכונת הנשמה; חולה שאינה סופנית המבקשת לא להאריך את חייה באופן מלאכותי; הזכות לחיים מול הזכות לכבוד ולאוטונומיה של החולה.

פלונית נפגעה במוחה באופן קשה עקב דום לב. למעלה מחמש שנים היא נמצאת במצב סיעודי מלא, בהכרה זעומה, ובלא קשר קוגניטיבי עם הסובבים אותה. היא נושמת בכוחות עצמה, אולם  בשל איבוד יכולת הבליעה מוארכים חייה באופן מלאכותי, באמצעות צינור הזנה המחובר ישירות לקיבתה. קרובי האישה מעידים, כי בהזדמנויות שונות בטרם האירוע היא הביעה בפניהם את רצונה שחייה לא יוארכו באמצעים מלאכותיים אם תגיע למצב שאליו הגיעה. באמצעות בעלה-אפוטרופסהּ, היא דורשת כי תנותק ממכשיר ההזנה, אף שאין היא בגדר חולה סופנית הנוטה למות.
כב' השופט גורן קובע, כי בעוד הלב עם המבקש ועם המשפחה, וכמובן גם עם החסויה עצמה, אמות המידה המשפטיות אינן מאפשרות להיעתר לבקשה. לדבריו, מן הזכות לחיים נלמדת החובה להגן על החיים. זכות זו אינה מוחלטת, ומתנגשת במקרה זה עם הזכות לכבוד ועם האוטונומיה של החולה. השופט מתייחס להצעת חוק החולה הנוטה למות (אשר טרם הבשילה  לחוק במועד מתן פסה"ד), ומצטט משם את הקביעה, כי אין להפסיק מתן מזון ונוזלים לחולה סופני, שכן מדובר רק בטיפול נלווה למחלתו. 
עוד מציין השופט את העובדה, שכלל לא מדובר בחולה סופנית, ומביע חששו מפני ההשלכה של ההיענות לבקשתה על חולים אחרים המצויים במצב סיעודי מלא ובלא יכולת לתקשר עם סביבתם, אך ששעתם אינה קרובה. היענות לבקשתה יביא למותה מהרעבה, ולא ממחלתה, שכן אין לה, כאמור, כל מחלה סופנית,  להבדיל ממצב של ניתוק חולה ממכונת הנשמה.