אין להתייחס לחולה הסופני אחרת מאשר לכל אדם. נקודת המוצא חייבת להיות כבודו של החולה ולא של הרופא המתלבט; כאשר החולה הביע את רצונו המודע, וסופניות המצב הרפואי אינה מוטלת בספק, אין להכפיף את רצונו לשיקול דעתם של אחרים; החיים והכבוד שניהם ערכים שווים, ואין לראותם כמנוגדים זה לזה

הדיון נסב על בקשה של חולים שהוגדרו סופניים שלא להאריך את חייהם באמצעים מלאכותיים. הם מבקשים למנוע מרופאים לחברם למכונות החייאה והנשמה. המשיבים גרסו, כי הימנעות מטיפול בחולה עלולה להיות בגדר "החשת המוות במחדל", ותעמיד את רופאיהם של המבקשים בסכנה פלילית.

כב' השופט טלגם פסק כי בנסיבות אלה, ההחלטה של המבקשים לא לקבל טיפול רפואי ניתנה בצלילות דעת מלאה ומתוך מודעות לתוצאותיה. האינטרס של הגנה על צדדים שלישיים, שבשמו ניתן להצדיק אי-מתן טיפול רפואי, אינו חל בנסיבות אלה, שכן בני המשפחה של המבקשים עומדים מלוכדים מאחוריהם, ואין חשש שהם פועלים מטעמים שבנוחיותם. ככל שמדובר במניעת כפייה על רופא לפעול בניגוד למצפונו או לכללי האתיקה שלו, הרי שאין בידי בית המשפט לצוות על הרופא להימנע מהקלת מצוקה זמנית. שונה המצב, כאשר מצבו של החולה אינו זמני וקיומו תלוי באמצעים מלאכותיים. במקרה כזה יש לכבד את רצונו של החולה.
נקבע, כי אין להתייחס לחולה הסופני אחרת מאשר לכל אדם. נקודת המוצא חייבת להיות כבודו של החולה ולא של הרופא המתלבט. ביהמ"ש מפנה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ממנו למדים שיש להגן על כבודו של אדם ולמנוע פגיעה בכבוד האדם. אי-כיבוד רצונו של אדם שלא להיוותר "צמח" או משותק, הניזון ומונשם בעל-כורחו, אינו בגדר שמירת צלם האדם, גם אם  מחשיבים כערך עליון את קדושת חייו. החיים והכבוד שניהם ערכים שווים, ואין לראותם מנוגדים זה לזה. 
כאשר החולה הביע את רצונו המודע, וסופניות המצב הרפואי אינה מוטלת בספק, אין להכפיף את רצונו לשיקול הדעת של אחרים.