רשלנות רפואית - מידע כללי

רשלנות רפואית היא סוג ספציפי של רשלנות מקצועית, בדומה לרשלנות של בעלי מקצוע ובעלי תפקידים אחרים: עו"ד, מורים, שוטרים, דירקטוריונים וכו'.    

עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין אינה ייחודית למערכת היחסים שבין מטפל למטופל, אלא לכל מערכת יחסים בין מזיק לניזוק, ובלבד שחלה על המזיק חובת זהירות כלפי הניזוק, כלומר, קיימים בין הצדדים "יחסי רעות" המקימים על המזיק חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע נזק.

רשלנות, מעצם הגדרתה, אינה טעונה כוונה מצד המזיק להזיק לנפגע או לפגוע בו. במקרה של רשלנות רפואית, כוונת המזיק – המטפל הנתבע – הייתה כמובן  לסייע, לעזור ולרפא את החולה, המטופל שניזוק. כך או כך, לצורך הוכחת עוולת הרשלנות, באשר היא, צריכים להתקיים כל היסודות הקבועים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

נוסח הסעיף קובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות. ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות. והגורם ברשלנותו לנזק לזולתו – עושה עוולה".

ההתרשלות הינה הפרה של חובת הזהירות אותה חב אדם כלפי אדם אחר. מדובר בהתנהגות החורגת מן הסטנדרט  המקובל (בהתאם לקביעות בספרות הרפואית, בנהלי משרד הבריאות, במדיניות המוסד הרפואי, בניירות עמדה של האיגוד הרלוונטי ועוד). סטנדרטים אלו נקבעים במטרה למקסם ככל הניתן את התועלת הרפואית, ולצמצם ככל הניתן את נזקים העשויים להתלוות לטיפול רפואי.
מטבע הדברים, אין יכולת למנוע תמיד את כל הנזקים, אלא מטרתם של סטנדרטים אלו לצמצם את אותם סיכונים, אשר באיזון העדין שבין השקעה לתועלת, נקבע כי ראוי להשקיע בפעילות בהתאם. לדוגמא: ראוי לשלוח כל אישה בהריון לבדיקות מסוימות (=השקעה), על מנת לצמצם את הסיכון ללידת ילד חולה. הימנעות משליחת האישה ההרה לבדיקות, ללא נימוק,  דהיינו, חריגה בלתי מוסברת מהסטנדרט, עלולה להוות רשלנות.

יסודותיה של עוולת הרשלנות

עוולת הרשלנות מתחלקת, בהיבט המשפטי, לכמה יסודות:

  1. קיומה של חובת זהירות;

  2. הפרתה של חובת זהירות זו, במעשה או במחדל (דהיינו הימנעות מעשייה)

  3. היווצרות נזק

  4. קשר סיבתי הין ההפרה לנזק. 

בהליך משפטי, על התובע להוכיח את כל היסודות, שאחרת לא יוכל לקבל פיצוי כספי. כלומר – אי הזהירות עצמה אינה יוצרת עילת תביעה, והנזק לבדו אינו יוצר עילת תביעה. יש צורך בקיומם של שלושת היסודות גם יחד, ולרבות קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות (דהיינו- סטייה מסטנדרט הזהירות הסביר- ר' בהמשך) לבין הנזק.

יש לזכור, כי נקודות המוצא של בתי המשפט בתביעות רשלנות רפואית היא, שהתנהלות הצוות המטפל היתה מקצועית, ובהתאם למקובל בנסיבות המקרה. נטל ההוכחה שלא כך היה – מוטל על הגורם התובע (דהיינו- המטופל). עליו להוכיח:

התרשלות – סטייה מסטנדרט ההתנהלות (והזהירות) הסביר: על התובע להוכיח מה ההתנהלות המקובלת והסבירה, במקצוע הנדון (רפואה, סיעוד ועוד), בנסיבותיו המסוימות של המקרה (=קיומה של חובה), וכן להוכיח כי הצוות המטפל סטה מסטנדרט זה ללא נימוק סביר (= הפרת החובה). 

נזק – החל מכאב וסבל ועגמת נפש, דרך הפסדי שכר, הוצאות שונות, וכלה בנכות של ממש (רפואית/ תפקודית) ועד מוות. כמובן, כל נזק הוא תלוי הוכחה (קבלות, אישורים, מסמכים ועוד).

קשר סיבתי – ההתרשלות היא זו שגרמה לנזק, או במילים אחרות: בגלל שהצוות המטפל סטה מהסטנדרטים המקובלים והסבירים בנסיבות הטיפול בי- נגרם לי הנזק הנטען.

היסוד הראשון - קיומה של חובת הזהירות

אחריות בגין רשלנות מותנית בקיומם של "יחסי רעות" היוצרים זיקה (קשר) בין המזיק לניזוק, ואשר באים לידי ביטוי בכך שעל המזיק מוטלת חובה כלפי הניזוק שלא להתרשל כלפיו.

נקודת המוצא העקרונית היא, כי בין מטפל לבין מי שמטופל על ידו קיימים יחסי חובה אלו, כאשר הטיפול מציב את איש הצוות בזיקה מסוימת למטופל. דיני הנזיקין מחייבים את איש הצוות לנהוג כלפי המטופל בזהירות ובמיומנות, כפי שמטפל נבון וכשיר אחר היה פועל. כלומר, מרגע שמטפל קיבל על עצמו טיפול באדם (בין אם השירות ניתן בתמורה ובין אם לאו), עליו לקחת בחשבון כי אי-נקיטת אמצעי זהירות או מיומנות סבירים מצדו עלולה לגרום למטופל נזק, ועל כן מוטלת עליו "חובת זהירות" כלפי מי שמטופל על ידו.

דוגמאות למקרים בהם נקבע זה מכבר על ידי ביהמ"ש כי קיימת חובת זהירות שהיא אינהרנטית למערכת היחסים:  חובת נהג כלפי הולך רגל, מעביד לעובדיו, מורה כלפי תלמיד, מדריך טיולים כלפי מטייל שבהדרכתו, וכמובן – רופא כלפי מטופל (ע"פ 180/61 אלפרט נ' מ"י).

יובהר, כי על פי פסיקת בתי המשפט, לא די בקיומה של חובת זהירות כללית של מטפל כלפי המטופל, אלא יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפיות מטפל סביר יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק, כך שאם לא נקט אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק הוא יחויב בפיצויים לניזוק.

יחד עם זאת, נקבע בפסיקת בתי המשפט כי חיי היום-יום מלאי סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שמדובר בסיכונים טבעיים ורגילים, הנלווים לפעילות אנוש מקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, שחובת הזהירות אינה מתגבשת. חובת הזהירות קיימת רק לגבי סיכון בלתי סביר, סיכון שהחברה רואה אותו בחומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.

היסוד השני - הפרת חובת הזהירות

על פי חוק (סעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין), כל בעל מקצוע נדרש לנהוג בהתאם לסטנדרט התנהגות ומיומנות מקצועית המקובל באותו תחום. אם מטפל נהג בניגוד לכך, וסטה מהסטנדרטים המקובלים ללא הסבר (שלא כפי שבעל מקצוע סביר היה נוהג בנסיבות המקרה) - הרי שמדובר בהתרשלות, והפרה של חובת הזהירות המתבקשת. (ר' בהמשך לגבי האפון בו בוחנים בתי המשפט האם התנהלותו של גורם מטפל היתה בהתאם לסטנדרט המקובל המצופה מבעל מקצוע רפואי/ סיעודי).

יש לזכור, כי מטופל עלול להעלות טענות ו/או השגות על מעשיו/ מחדליו של איש הצוות המטפל לאורך כל אחד משלבי הטיפול, ולרבות תהליך הקבלה; לקיחת אנמנזה; בדיקת המטופל; הפנייה ו/או עריכת בדיקות נחוצות; תהליך הפעלת שיקול הדעת וקביעת אבחנה; קבלת החלטה בדבר אופן הטיפול; מתן הסבר למטופל על ההחלטה הטיפולית; ביצוע הטיפול הרפואי; שחרור המטופל ועוד.

היסוד השלישי - קיומו של נזק

השימוש במונח "נזק" כולל בחובו הן את הפגיעה הנגרמת לאדם בגופו והן את התוצאה של אותה פגיעה. ההגדרה כוללת כל פגיעה במצבו הגופני של המטופל, בין אם הוא מתבטא באובדן בפועל של איבר מאברי הגוף, בין אם באובדן תפקודו התקין של הגוף, ובין אם באובדן סיכוי להחלמתו של המטופל. בדרך כלל, מחשבים את המשמעות הכספית של נזקי הגוף שנגרמו למטופל על ידי השוואת מצב הניזוק לפני העוולה למצבו לאחריה ובעקבותיה.

עוד כולל המונח "נזק" גם נזק שאינו ממוני, דהיינו שאינו מתבטא באובדן כספי אלא אי נוחות, עגמת נפש, כאב וסבל.

היסוד הרביעי - קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק

קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק: כאמור, בתביעה בגין רשלנות חייב הניזוק להוכיח שקיימת כלפיו חובת זהירות, שהחובה הופרה ושנגרם לו נזק עקב ההפרה וכתוצאה ממנה, כלומר – קשר סיבתי.

הפרת חובת הזהירות ללא נזק: למשל, במקרה שבו ניתנה הוראה של רופא לגבי מטופל, שאין לו כל רגישות, למתן תרופה מסוג אקמול, והצוות נתן למטופל תרופה מסוג אופטלגין. אין מחלוקת כי מתן תרופה שונה מן ההוראה הרפואית מהווה הפרה של חובת הזהירות, אך מאחר שלא נגרם למטופל כל נזק – אין למטופל עילת תביעה כנגד הצוות הרפואי, שכן היסוד השלישי של עוולת הרשלנות (=נזק) לא התקיים.

הפרת חובת הזהירות ללא קשר סיבתי לנזק: למשל, במקרה שבו בוצעה בדיקת ממוגרפיה לאישה, שבמהלכה לא אובחנה כל פתולוגיה. חודש לאחר מכן אובחן כי היא סובלת מגידול בשד ומגרורות שהתפשטו בגופה. במקרה זה ניתן לטעון, כי גם אם אי אבחון הפתולוגיה במהלך הבדיקה עולה כדי רשלנות, הרי שאין קשר סיבתי בין הרשלנות בביצוע הבדיקה לבין התפשטות מחלת הסרטן ומצבה של המטופלת. זאת, שכן גם לו בדיקת הממוגרפיה הייתה מאתרת את הגידול בשד חודש קודם לכן – לא היה בכך כדי לשנות ממהלך המחלה ו/או להביא להחלמתה של המטופלת. דוגמא נוספת ניתן למצוא בפסק הדין בעניין מוחסן, שם נקבע כי הרופא המטפל התרשל אמנם באבחון גיל ההיריון, אולם רשלנות זו לא הביאה לנזק, וגם לולא התקיימה- ממילא הנזק לא היה נמנע.

חלוקה של נזק בין גורמים שונים: הכלל המשפטי הוא, שכאשר פעולה הדדית של כמה גורמים יצרה תוצאה (נזק) שאינה ניתנת לחלוקה, יימצאו כל הגורמים המעורבים אחראים לנזק כולו. אך אם ניתן מבחינה מעשית להפריד את סך כל הנזק ולייחס חלקים ממנו לכל נתבע, תוגבל האחריות לאותו חלק שעבורו אחראי כל נתבע באופן נפרד. לדוגמא, אם שני מוסדות רפואיים מטפלים במקביל במטופל, ונגרם לו נזק הנטען להיות כתוצאה מהתרשלותם - הרי שאם ניתן להבחין בין הנזקים, יהא כל אחד מהם אחראי לנזק שנגרם על ידו.

מי הוא המטפל הסביר?

המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת שאלה זו הוא מבחן המטפל הסביר בנסיבות המקרה. כדי שמטפל ייחשב מטפל סביר, החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת במועד הטיפול הרפואי.

כלומר, על המטפל לבסס את החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית ובניסיון קודם, ובהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת בעולם הרפואה במועד הטיפול.

במסגרת בדיקת סטנדרט ההתנהגות המקובל במועד הטיפול, ובהתחשב בכך שמדע הרפואה הינו מדע דינמי המתפתח כל העת, חובה על מטפל לשמור על רמתו המקצועית ולהיות מודע לעדכונים ולהתפתחויות הרפואה בתחומי התמחותו

אין לבחון את הסטנדרט הרפואי המקובל בו מחויב מטפל סביר, לפי מועד הגשת התביעה או הדיון בה, שיכולים להתרחש גם שנים לאחר מועד הטיפול. במילים אחרות, אין לבחון את סטנדרט הטיפול בראיה מאוחרת או ב"חכמה שלאחר מעשה", אלא בראי המטפל הסביר בשעת מעשה.

מה בין טעות לרשלנות?

חשוב להבחין בין טעות בשיקול דעת לבין רשלנות. כל מטפל עשוי לטעות, אך לא כל טעות בשיקול הדעת שהפעיל המטפל תיחשב הפרת חובת הזהירות ותהווה רשלנות (ראה פסק הדין בעניין קוהרי).

נקבע בפסיקה: "המבחן אשר על ביהמ"ש לבחון בו מעשה או מחדל מסוים של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש או אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות" (פסיקת עליון בעניין  פרדו נ' עזבון ד"ר חפץ).

עוד נקבע כי "יש להבחין באזמל חד בין פגיעות שהן תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים, לבין  אלה שהן פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית" (פסיקת עליון בעניין רגב נ' מדינת ישראל).

רשלנות רפואית - דוגמאות ספציפיות

להלן דוגמאות למצבים, אשר בנסיבות מסוימות עלולים להיחשב כהתרשלות, דהיינו חריגה מסטנדרט סביר ומקובל.

יחד עם זאת, יש לציין כי לא כל אירוע מן האירועים המנויים להלן יחשבו תמיד בהכרח כהתרשלות או יגבשו אחריות מקצועית ברפואה, וכל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו.

 

 

בחירה באחת ממספר שיטות מקובלות: מקום שיש שתי אסכולות מקובלות או יותר, בחירתו של מטפל באחת מהן הינה לגיטימית, והמטפל לא ייחשב מי שהתרשל:

ברפואה קיימים מקרים רבים בהם אין רק דרך אחת נכונה, אלא ישנו "מתחם סבירות" הכולל מס' אפשרויות פעולה / אסכולות טיפול שונות, שהן כולן לגיטימיות בנסיבות המקרה. כאשר הגורם המקצועי מתלבט, ואין פרקטיקה מקובלת אחת חד-משמעית, רשאי הרופא להסתמך על הפרקטיקה המקובלת לפי האסכולה המועדפת עליו. זאת, כמובן, לאחר שפירט נימוקי בחירתו בפני המטופל וקיבל את הסכמתו מדעת לבחירת דרך טיפול זו והעדפתה על פני הדרכים הלגיטימיות האחרות. משבחר באסכולה מסוימת לאחר מחשבה ושקילה, ופעל בזהירות סבירה – לא יישא באחריות לנזק, אפילו נבע מסיכוניה של אותה שיטה. (ר' פסיקת העליון בעניין ואתורי נ' לניאדו). טיפול לפי אחת השיטות לא יחשב להתרשלות, גם באם בסופו של דבר הסתיים בנזק, ובלבד שהרופא ביסס את החלטתו על ידע עדכני, ניסיון קודם, תוך שקילת השיטות השונות לטיפול ופעל בהתאם לנורמות המקובלות באותה העת בעולם הרפואה (ר' פסיקת העליון בעניין קוהרי).

תהליך האבחון הרפואי - חובת איסוף ובירור המידע"קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא. גם ביודענו את עומסי חדר המיון, על הרופא להידרש לחולה אשר לפניו תוך סקרנות מקצועית, המעוגנת בחובות מקצועיות, לדעת מה זה ועל מה זה" (ר' פסיקת עליון בעניין לוביאנקר). החובה המוטלת על מטפל כוללת בדיקת המטופל, לקיחת אנמנזה, ליקוט חומר רלוונטי וניתוחו, ובכלל זה ביצוע בדיקות הנחוצות לצורך קביעת האבחנה (בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ובהתאם לסטנדרט הנהוג). נקבע בפסיקה, כי הימנעות מעריכת בדיקות הנחוצות לצורך אבחון עלולה להצביע על רשלנות.

רשלנות בביצוע ניתוח: החלטה בלתי סבירה על שיטת הניתוח; ביצוע ההליך הניתוחי ללא בדיקות הדמיה חיוניות; רשלנות בעצם ביצוע הפעולה הניתוחית; טעות בזיהוי איבר/ צד; אי ביצוע ספירת כלי ניתוח והשארת גופים זרים בגוף המנותח.

רשלנות במתן תרופות: מינון מוטעה; קצב/ דרך מתן שגויים; מתן תרופה שאינה הולמת מצב רפואי ו/או מחלה ו/או רגישות; טעות בזיהוי התרופה/ המטופל.

מעקב הריון ולידה: תביעות רבות בגין רשלנות רפואית נוגעות לטענת תובעים בדבר סיבוכים במהלך הריון ולידה, ובכלל זה אי מעקב נאות אחר הריון בסיכון גבוה; רשלנות באיתור פגמים ומומים בעובר ("הולדה בעוולה"); רשלנות בבחירת שיטת היילוד (לידה רגילה, לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי); עיכוב או אי ביצוע של ניתוח קיסרי; הערכה שגויה של גודל ומשקל העובר; תשומת לב חסרה לסימני מצוקה של עובר ועוד.

רשלנות בהליך קבלת הסכמתו מדעת של המטופל: כמו שסטייה מסטנדרט קליני באופן בלתי סביר ובלתי מנומק, עלולה להוות רשלנות מקצועית, כך גם סטייה מן הסטנדרט הנדרש בשמירה על זכויותיו של המטופל, לרבות זכותו לאוטונומיה על גופו, עלולה להוות רשלנות מקצועית ברפואה.

נפילות: תביעות רבות מוגשות בגין נפילות, ובפרט של מטופלים בעלי ליקוי קוגניטיבי/ בלבול, זקנים וילדים.

בריאות הנפש: אירועי אובדנות/ ניסיון; אירועי אלימות; בריחות; טענות לאשפוז כפוי שאינו מוצדק; טעויות בתרופות. ועוד.