ההנחיה לקבל הסכמה ממטופלים משרתת את הצרכים ואת ההעדפות של הרופאים בשיחתם עם המטופלים. ההתמקדות בחשיפת המידע נובעת מהצורך ליידע את המטופל על הסכנות שבטיפול, אך נראה כי אין בכך מענה הולם לציפיותיהם של המטופלים. כדי שההסכמה לטיפול תתאים לצורכי המטופל, על הרופא לשאול אותו מה הן ציפיותיו, וזאת בטרם הצגת דרכי הטיפול האפשריות. גישה זו חיונית במיוחד לחולים במחלות כרוניות, וכן לחולים ביישנים שאינם חושפים את רצונותיהם בפני המטפל.
כדי לשנות את הגישה מ"גילוי מידע" ל"שיתוף מידע", על הרופא להציג את הטיפולים, את החלופות הקיימות, את הסיכונים והתועלות הניתנות לחיזוי ואת השלכותיו של העדר טיפול. הגישה ל"שיתוף מידע" צריכה להיות מושתתת על שותפות בין המקצועיות של הרופא לבין רצונו של המטופל, כאשר מעמדם שווה אך ניסיונם שונה.
טיפול ממוקד מטופל דורש מן הרופא להציע לחולה להיות שותף מלא בקבלת ההחלטות בדבר הטיפול. מניסיון ניתן ללמוד, כי מטופלים אשר רוצים להיות שותפים בהחלטות מעדיפים להתחיל בחשיפת רצונותיהם, ורק לאחר מכן לשמוע על הטיפולים ועל הסיכונים.
