המאמר נכתב על רקע הצעות שונות לרפורמה בדרכי הפיצוי על אירועים הקשורים ברשלנות רפואית, שמטרתן (בין השאר) למנוע הוצאות על תביעות-סרק, אלה שהוגשו למרות שאין בהן כל ראייה לנזק או לטיפול שמתחת לסטנדרד.
מטרת המחקר
לברר עד כמה נכונה הטענה, שתביעות-סרק הן נפוצות ויקרות.
שיטת המחקר
רופאים בעלי ידע בתחומים הרפואיים של התביעות, ושעברו הכשרה מיוחדת, בדקו מדגם אקראי של 1452 תביעות סגורות, אצל חמישה מבטחים בארבעה אזורים בארה"ב, שמבטחים 33,000 רופאים, וכן את הרשומות הרפואיות של המוסדות המבוטחים. המדגם כלל רק תיקים שטופלו בעקבות דרישה או תביעה מפורשת לפיצויים, והתמקד בתביעות הקשורות בארבעת הנושאים שבגינם מוגש בארה"ב רוב התביעות: מיילדות, כירורגיה, החמצת אבחון או אבחון מאוחר ותרופות.
לטענת הכותבים, המדגם שנבחר הוא גדול יחסית, בהשוואה לעבודות קודמות שבדקו את הפיצויים בתביעות בגין רשלנות רפואית, ושהתמקדו במספר קטן של תביעות; בבית חולים בודד; במבטח בודד; במקצוע רפואי בודד; או בסוג אחד של נזק. כמו כן, העבודות הקודמות לא נקטו שיטת מחקר שבה מומחים בלתי תלויים הם שבדקו את האירועים שבגינם הוגשו התביעות, אלא הסתמכו על הערכות הסיכון של המבטחים.
המשתנים שנבדקו היו שכיחות; מאפייני התובעים (גיל מיגדר); סוג ההתדיינות (בבית משפט או מחוץ לו); תוצאות ההתדיינות; ועלות התביעות שלא היתה בהן ראייה לטעות בטיפול.
ממצאים
במאמר מפורטים ממצאים רבים. נביא כאן בתמצית מבחר מהם:
- ב – 3% מהתביעות לא היתה ראייה לתוצאה גופנית בלתי רצויה של הטיפול הרפואי (נזק), ב – 4% מהתביעות היתה ראייה לנזק נפשי, 1% מהתביעות היה קשור בטענה לאי קבלת הסכמה מדעת, ב – 37% מהתביעות שבהן היה נזק לא היו טעויות, ב- 63% מהתביעות שבהן היה נזק, הנזק היה תוצאה של טעות.
- ב- 73% מהתביעות שבהן היה נזק כתוצאה מטעות שולמו פיצויים. 72% מהתביעות שלא היתה בהן טעות ו - 84% מהתביעות שלא היה בהן נזק נסגרו בלא תשלום פיצויים.
- היה יותר אי-תשלום עבור תביעות שהיו קשורות בטעות בטיפול מאשר תשלום בגין תביעות שלא היתה בהן טעות בטיפול.
- סכומי הפיצויים בתביעות שבהן לא הוכחה טעות היו נמוכים במידה משמעותית מסכומי הפיצויים בתביעות שבהן היתה טעות.
- ההוצאה על ניהול התביעות שלא היו קשורות בטעות היתה 21% מסך כל ההוצאה על ניהול כל התביעות שבמדגם.
מסקנות והמלצות
- רוב התביעות שאין בהן ראייה לטעות מסתיים בלא תשלום פיצויים.
- עיקר ההוצאות של המבטחים הוא על ניהול תביעות הקשורות בטעות ועל תשלום פיצויים בהן.
- המערכת העוסקת בתביעות בגין רשלנות רפואית יודעת להפריד במיומנות בין תביעות הראויות לפיצוי, ולפצות בהן, לבין תביעות שאינן ראויות לפיצוי, ולא לפצות בהן.
- הכותבים מודאגים מהממצא שלפיו תביעה אחת מתוך שש היתה קשורה בטעות, הסתיימה בלא תשלום פיצויים, והותירה את התובעים לשאת בעצמם בנטל הכלכלי שנוצר מטעות רפואית בת מניעה.
- התקורה הקשורה בתביעות בגין רשלנות רפואית היא מופרזת, וצעדים להלחם בתביעות-סרק יהיו בעלי השפעה שולית בלבד על ההוצאות הכוללות לטיפול בתביעות. לכן ממליצים הכותבים לרכז יותר תשומת לב, בהצעות לרפורמה, לשינויים בתהליך ההתדיינות מאשר לצעדים שיקטינו תביעות-סרק.
מסקנה חשובה נוספת של המחקר היא, שלתובע ולעורך הדין שלו קשה ללמוד את פרטי האירוע לפני שהם מגישים תביעה. הגשת התביעה מאפשרת להם לקבל מידע מחקירת האירוע וממומחים. מסקנה זו מתיישבת עם עבודות קודמות, שתיארו התדיינות בענייני נזיקין כתהליך שבו המידע מצטבר, ולא נתון מלכתחילה.
חלקו האחרון של המאמר מפרט את מגבלות המחקר.
