במסגרת התביעה הועלתה טענה לרשלנות רפואית בטיפול בשבץ מוחי, כאשר התובעת טוענת שהיה מקום לטפל בה ב- TPA (חומר ממיס קרישים).
לציין כי התרופה אושרה ע"י משרד הבריאות, לשימוש במקרה של אוטם מוחי – פחות מחצי שנה טרם האירוע.
הנתבעים טענו כי הטיפול שניתן תאם את הפרקטיקה המקובלת, וכי שימוש ב-TPA טרם נכלל ברשימת התרופות הניתנות בשוטף בביה"ח (וספק אם בארץ).
עוד נטען כי לא היתה התוויה לשימוש בתרופה זו לאור נתוניה הספציפיים של המטופלת.
השאלות המרכזיות שנדונו:
1. האם רישום תרופה בפנקס התרופות מחייב מתן טיפול בה החל מרגע רישומה: "קיומה של תרופה רשומה למצב רפואי מקים חובה מקצועית לשקול את השימוש בה לטיפול באותו מצב, אך מכאן ועד למסקנה כי הרישום מקים חובת שימוש רחוקה הדרך. מדובר בטענה שטוב היה לולא הועלתה... רישום התרופה מהווה רק הרשאה לשימוש בתרופה בישראל ואין בו כדי להטיל חובה על בית החולים ורופאיו לעשות בה שימוש ".
2. האם במועדים הרלוונטיים לתובענה הטיפול באמצעות ה-TPA נחשב כ"אומנות הרפואה" (פרקטיקה נוהגת): נפסק שהטיפול באמצעות מתן TPA לא היה נהוג בשגרה בבתי החולים בישראל, בתקופה הרלוונטית. רובם המכריע של בתי החולים בישראל לא היו ערוכים אז למתן טיפול תוך ורידי ב-TPA.
3. האם התובעת עמדה בקריטריונים המתירים טיפול באמצעות ה- TPAנוכח הסיכונים שבמתן תרופה זו ונוכח אחוז החולים שטופל בתרופה, והאם ההימנעות משימוש בתרופה בעניינה של התובעת היה בגדר טיפול נאות או שהוא בגדר התרשלות: "בהינתן הסיכונים לעומת שיעורי ההצלחה הרחוקים מלהיות מזהירים, ונוכח העובדה שהתובעת לא התאימה לקריטריונים כפי שהיו ידועים במועד הרלבנטי ... יש לקבוע כי לא נמצא שהימנעות ממתן הטיפול בתרופה לתובעת בעת שהגיעה לבית החולים היה בגדר התרשלות".
4. טענות באשר לשאלת ההסכמה מדעת : ביהמ"ש אינו משתכנע, כי לו היו מושמעים באוזניי התובעת הסיכונים הכרוכים בנטילת ה-TPA ברגע האמת, הייתה נותנת הסכמה לטיפול.
5. מדוע לא הועברה התובעת לבית החולים "שיבא" שם הוחל כבר בנתינת תרופת ה- TPAנכון לאותה עת: "בשנת 2005 שלושת בתי החולים שטיפלו באמצעות תרופת ה-TPA עשו כן באופן שולי ולא כדרך שבשגרה. חשוב להדגיש שאף אם מחליטים על העברת מטופל, נדרש זמן הערכות ועל כן ספק אם התובעת הייתה עומדת בחלון הזמנים המגביל את הטיפול ב-TPAעד להגעתה לבית החולים שיבא". בנוסף, לא הוכח כי היה על נוירולוג סביר לדעת על הטיפול בשיבא.
6. האם הוכח קשר סיבתי בין אי מתן התרופה לנזקיה של התובעת: הדיון בשאלה זו מתייתר, לאור העובדה שלא נקבעה רשלנות. (ביהמ"ש דן בסוגיה בקצרה, "למעלה מן הצורך").
