מעמדה של הסכמה שניתנה דקות טרם ניתוח; פגיעה באוטונומיה

2/04/2012
שם פסק הדין: 
ע"א 9636/10 ניסנבאום נגד ד"ר זיסמן

במהלך צנתור לב אבחוני (ספטמבר 2000), לקה התובע באירוע מוחי שהותיר אותו נכה.

הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי, בה נטען כי לא הוסברו לו סיכוני הבדיקה וכי חתם על טופס הסכמה מבלי שקרא והבין אותו.

 

פסק הדין במחוזי 04.11.2010:

לעניין חובת מתן הסבר וקבלת הסכמה:

בית המשפט מציין, כי "קבלת הסכמת המטופל היא הכרח. היא נובעת מהסטת מרכז הכובד מקביעותיו של הרופא אל קבלת החלטות מושכלת ככל האפשר של המטופל. הסטה זו התרחשה במשך שנים ארוכות ואין בה רק ירידת קרנו של המטפל הכל יכול, יש בה גם מעליית כוחו של המטופל, ומתן מקום ממשי ורגיש להכרעותיו האישיות, שאינן בהכרח רפואיות, גם בצומת ההכרעה הרפואי. כך למשל יוכל המטופל לשקול שיקולים אישיים, משפחתיים, פסיכולוגיים ואחרים, שהרופא כלל אינו מודע להם, בבואו להחליט אודות טיפול רפואי מסוים"

ובהמשך – "... מאליו יאמר כי הכרעות כאלו לא תוכרענה באופן מודע, אלא לאחר שהמטופל קיבל את המידע הרפואי הרלוונטי להחלטה: סוג הטיפול, הסיכונים הטמונים בו, משך ההחלמה ממנו, והתופעות שהוא גורר עמו, וכן גם החלופות האפשריות לו. במלים אחרות ונוספות, על הרופא להתחשב בכך ששונים הם מטופליו, וצרכיהם שונים, ואין לראותם רק מבעד לאספקלריה היחידה של מתן הטיפול הרפואי המיטבי לדעת הרופא באותה עת "

 

לעניין היקף ההסבר:

"אין להטיל על הרופא חובה להסבר מלא של כל האפשרויות האינסופיות של האירועים שעלולים לקרות, הן משום שלא ניתן להקיף את כל המגוון הרחב באופן ממשי, הן משום שהדבר עלול להאפיל על הצורך בביצוע הפעולה הרפואית.

הניסיון להציב קו גבול מספרי, כגון שאין להודיע על סיכון נמוך מ-1%, נועד לכישלון, משום שיש להותיר מרחב ראוי לשיקול דעת של הרופא הרואה את המטופל שלפניו, ושוקל את המידע שהמטופל יכול להבין ולעכל, כך שיוכל לעשות בו שימוש מושכל"

"בענייננו מדובר בהליך רפואי אלקטיבי, לא דחוף, שנועד לאבחון, שסיכויי ההצלחה שלו גבוהים ולכן ראוי היה להציב את התמונה העובדתית לתובע, על מנת שיוכל להגיע להחלטה מושכלת, גם אם הסיכון לאירוע מוחי, כפי שהתרחש, הוא סיכון רחוק של 1 לאלף מקרים"

 

לעניין טופס ההסכמה:

טופס ההסכמה מדעת אינו כדין, שכן נחתם בסמוך להליך: "חלק בלתי נפרד צריך להיות האפשרות שניתנת למטופל לקרוא בו בנחת, להיוועץ בבני המשפחה וכדומה. נפסק, כי נוהג לפיו במקרים אלקטיביים המטופל חותם על טופס ההסכמה סמוך לביצוע ההליך הרפואי אינו ראוי, והוא עומד בסתירה למטרת החתימה, שהיא הפעלת שיקול דעת לאחר קריאה והבנה".

 

למרות האמור, ביהמ"ש דוחה את התביעה: נפסק, כי לא נמצא קשר סיבתי בין העדר ההסבר לבין הנזק שנגרם לתובע בעת הצנתור, שכן התובע לא הראה כי אילו הוסברו לו הסיכונים היה נמנע מן הצנתור.

התובע ערער על פסיקת המחוזי ופנה לביהמ"ש העליון:

 

פסק הדין בעליון (02.04.2012):

לגבי המרפאה:

"אף שאין המשיבים חבים בנכותו של המערער, בשל היעדר קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין ביצוע הצנתור – קיימת פגיעה באוטונומיה של המערער, בכך שלא קיבל הסבר מלא ומפורט ביחס לסיכונים הכרוכים בצנתור וביחס לחלופות הטיפוליות"

 

לגבי בית החולים:

"אין ספק כי החתמת המטופל סמוך לפני תחילת הטיפול עצמו... כשהוא מצוי כבר בשלב בו קיימת מצידו השלמה פיזית ונפשית עם הטיפול, היא חסרת נפקות. זהו מצב בו החולה ניצב חסר אונים (ובמקרה זה גם חסר יכולת לקרוא את הכתוב), כשהוא מעבר לנקודת האל-חזור. בשלב זה דרושות תעצומות נפש כדי לאפשר הימנעות מהטיפול... הפגיעה ביכולת הבחירה האמיתית היא פגיעה ברורה באוטונומיה"

 

נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה, בחלוקה שווה בין קופת החולים לבית החולים.

יתר חלקי הערעור נדחו.