העובדות: בעת שהלך ברחוב חש התובע כאבים בחזה, והובהל באמצעות מד"א לבית החולים וולפסון (הנתבע 1). לאחר שבוצעו לו בדיקות שונות בבית החולים, הוחלט לאשפזו, אך התובע לא הסכים לאשפוז ובשל כך שוחרר לביתו. עקב החמרה במצבו, הזמין לביתו רופא דרך הנתבעת 2 (חברת "ביקור רופא"), אשר הזריק לו שתי זריקות וולטרן. בהמשך הובהל התובע לבית החולים ברזילי, שם אובחן נזק משמעותי לשריר הלב, אי ספיקת לב שמאלית ויתר לחץ דם ריאתי.

התובע טען, כי בביה"ח וולפסון לא הוסבר לו כי אשפוזו חיוני על מנת לשלול בעיה לבבית, דבר שהיה גורם לו להישאר לאשפוז. באשר לחברת "ביקור רופא", טען התובע כי היה על הרופא להפנותו באופן מיידי לבית החולים, מה שיכול היה לצמצם את הנזק.

התביעה כנגד הנתבע 1 התקבלה:

מקום שבו מבקש חולה לשחררו מאשפוז שלא על פי המלצות רופאיו, חלה על הצוות הרפואי חובה להבטיח את שלום החולה (לעתים אף במסגרת הליך משפטי לאשפוז כפוי). יש למסור לחולה את מלוא המידע הנדרש לקבלת החלטה מושכלת, לרבות הסיכונים הצפויים אם ישוחרר, התסמינים המחייבים המשך טיפול, חזרה לבית החולים וכו'.

יש לזכור כי ככלל (למעט, כאמור, במקרים המצדיקים כפיית האשפוז), שיקול הדעת להישאר באשפוז או להשתחרר, הינו של החולה.

בנסיבות העניין, היה על בית החולים להדגיש בפני התובע את הצורך שבהישארותו, להסביר לו באופן ברור ומפורש את הסיכונים הכרוכים בעזיבתו, ולהסביר לו מהם התסמינים המחייבים חזרתו לבית חולים.

נפסק כי בית החולים לא פעל בהתאם לאמות מידה סבירות ומקובלות, ובכך הפר את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו בהקשר זה.

יש לזכור, כי הערכאה השיפוטית היא הקובעת מהי "פרקטיקה מקובלת", בהתבסס על מבחנים משפטיים, מכלול העדויות והראיות וכן שיקולי מדיניות כלליים. אף שלגיטימי יהיה לברר מה הפרקטיקה הנהוגה ברפואה, הרי שהקביעה הנורמטיבית בדבר רשלנות אינה נגזרת רק מהקביעה העובדתית באשר ל"מתרחש בשטח", והיא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט.

נפסק, כי לו היה מוסברים לתובע במידה מספקת הסיכונים שבסירובו להתאשפז, סביר להניח שהיה מסכים להתאשפז, והנזקים עקב הגילוי המאוחר של האוטם היו נמנעים.

יש לציין כי נפסק אשם תורם של 50% מצד התובע.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחתה:

מחובתו של רופא לפעול במסגרת מקצועו כרופא בזהירות סבירה, המתחייבת בנסיבות העניין, בהתאם לנורמת ההתנהגות המקובלת בעולם הרפואה. כדי שרופא יחשב במקרה קונקרטי כרופא סביר, החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים ברמה מקובלת.

בעת קביעת האבחנה הרפואית על הרופא לפעול בזהירות סבירה, כאשר לא כל טעות באבחון המחלה מהווה התרשלות רפואית – רק טעות בלתי סבירה תיחשב להתרשלות. בנסיבות העניין עולה, כי הרופא התרשל ולא פעל בזהירות הסבירה המתחייבת, שעה שלא הפנה את התובע ישירות לבית החולים הקרוב.

ואולם, התובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק: לא הוכח כי הפניה מיידית של התובע לבית החולים היתה מונעת או מצמצמת את הנזק שנגרם. יתרה מכך, נפסק כי במועד הבדיקה בבית ע"י הרופא, חלף כבר חלון ההזדמנויות בו ניתן היה למנוע את הנזקר שאירע לתובע.