עובדות:
התובעת 1 (להלן התובעת) נולדה פגה בשבוע ה-27 להריון, והיא לוקה בפיגור שכלי ובפגיעה מוטורית קשה. יום לפני הלידה, פנתה האם (תובעת 2) לרופא המשפחה והתלוננה על דימום. הרופא הפנה אותה למיון ורשם, בין היתר, כי האם בין החודש השישי לשביעי. לאחר מכן, הגיעה האם למיון נשים בבי"ח הלל יפה, שם נמצא שצוואר הרחם סגור וההריון מתאים ל-17 שבועות. האם שוחררה לביתה במצב כללי טוב. למחרת שוב הגיעה למיון בגלל צירי לידה. אז אובחן גיל ההריון – 27 שבועות. 75 דקות לאחר קבלת האם לחדר הלידה נולדה התובעת. כיום מאובחנת התובעת כסובלת משיתוק מוחין, המתבטא בפיגור שכלי ברמה בינונית, ומפגיעה מוטורית קשה.  
התובעת והוריה (התובעים 2 ו-3) טענו, כי בית החולים התרשל בטיפול שהעניק לתובעת 2, האם, וכתוצאה מכך נגרם הנזק לתובעת.

הדיון נסוב סביב השאלות: 
האם הטעות בדבר הערכת גיל ההריון הביאה לכך שלא ננקטו ע"י הנתבעת צעדים למניעת הלידה המוקדמת? 
האם יש להתחשב ברשלנותה התורמת של האם? 
האם היה ניתן לתת סטרואידים? אם כן- האם מתן הסטרואידים היה מסייע להפחתת הנזק?

הטעות בקביעת גיל ההריון
 הלכה פסוקה היא  כי לא כל טעות בשיקול דעת של רופא תוביל למסקנה שהיתה התרשלות. פעמים רבות עומד הרופא בפני קבלת החלטה דחופה בתנאי חירום, במיוחד בחדר המיון.
הרפואה אינה מדע מדויק, והטעות עשויה להתרחש אף כאשר ננקטת זהירות מקסימלית. לא תמיד ניתן לחזות מראש סיבוכים שונים שעלולים להתגלות אצל החולה הספציפי. 
בחינת רשלנותו של הרופא צריכה להעשות על פי התנהגותו של הרופא הסביר בשעת מעשה, על פי הנורמות הנוהגות בעת מתן הטיפול. על הרופא לפעול לפי רמת זהירות הנקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית, כגון ההסתברות למימוש הסיכון, גובה הנזק הצפוי, עלות אמצעי מניעת הנזק והאינטרס הציבורי.
נקבע כי במקרה זה, כאשר נבדקה אם התובעת בחדר המיון, ניתן היה לגלות בשאלות ספורות כי תאריך הוסת האחרון אינו נכון, או שיש ספקות ממשיות לגבי מועד זה, ואז, אולי, לבצע בדיקת אולטרה-סאונד ומוניטור עוד בביה"ח. טעות של עשרה שבועות בגיל ההריון הייתה בלתי סבירה באופן העולה כדי התרשלות.

רשלנות תורמת של האם 
לאם חלק בלתי מבוטל בקביעת גיל ההריון. התובעים טוענים, כי אין לייחס רשלנות תורמת לאם ככל שמדובר בנזקי התובעת, כי אין מזהים את ההורה עם הילד לעניין הרשלנות התורמת, אפילו תבע הוא כאפוטרופוס של הילד. הנתבע יכול לחזור אל ההורה באופן אישי, על דרך של הודעה לצד שלישי. הנתבעת לא הגישה הודעת צד שלישי נגד האם, ואף לא השיבה בסיכומיה לטענה זו של התובעים. בית המשפט מקבל את עמדת התובעת.

קשר סיבתי
משנקבע כי הטעות בהערכת שבוע ההיריון של התובעת מס' 2 יסודה בהתרשלות, יש לבדוק האם מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין שיתוק המוחין ממנו סובלת התובעת. 
בית המשפט אינו מקבל את טענת התובעים, כי אם היו מבוצעות הבדיקות המשלימות לאם הייתה מתגלה פעילות רחמית שמצביעה על האפשרות של לידה מוקדמת. בית המשפט אף קובע, כי לא היה ממצא שהצדיק את אשפוזה של האם. גם אם הייתה נערכת בדיקת האולטרא-סאונד הרי שלא הייתה מסייעת לנבא לידה מוקדמת, אלא לקבוע את גיל העובר או אבחנות מבדלות אחרות כגון היפרדות שלייה, ואלו לא נתקיימו אצל התובעת. גם אם הרופא היה יודע שמדובר בהריון בשבוע 27, לא הייתה יום לפני הלידה אינדיקציה לתת סטרואידים כי לא היה דימום, צוואר הרחם היה ארוך וסגור ולא היו כל סימנים ללידה מוקדמת. יש התוויה לתת סטרואידים רק כשהאישה באה עם צירים ועם פתיחה צווארית – בלידה פעילה.
התובעת לא נולדה במצוקה קשה, ולא היה משבר תוך כדי האשפוז שחייב החייאה. הסיבה העיקרית לשיתוק המוחין היא הלידה המוקדמת עצמה, ואיתה סיבוכי הפגות. 
גם אם הייתה התרשלות בקביעת גיל ההריון, אין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התרשלות זו לבין שיתוק המוחין ממנו סובלת התובעת.

מתן טיפול בסטרואידים
מתן סטרואידים לא היה טיפול מקובל בשנת 1989במצבה של האם. לפיכך, גם אם היו מתגלים סימנים ללידה מוקדמת, והאם הייתה מאושפזת יום טרם הלידה, הסיכוי שהרופאים היו מחליטים על מתן סטרואידים לאם הוא קלוש עד אפסי.

אשר על כן דין התביעה להידחות.