העובדות: בשנת 1998 נותח התובע להוצאת גידול ממאיר מבטנו. הגידול נכרת יחד עם 23 ס"מ של המעי הדק, ובוצע שחזור של מערכת העיכול. בעקבות תלונותיו בימים שלאחר הניתוח (שלשולים והקאות, תנודות בחום גופו, בצקות ועוד) בוצעו בדיקות שונות, והתובע עבר ניתוח שני, מתוך הנחה שסובל ממורסה בבטנו שאינה ניתנת לניקוז חיצוני. במהלך הניתוח השני נמצא נמק במעי הדק, ודלף של תוכן המעי אל חלל הבטן. חלקו הנמקי של המעי נכרת, ובוצע ניקוז של הצטברות הנוזלים בבטן התחתונה. בדיקה פתולוגית של האברים שנכרתו במהלך הניתוח העלתה, כי מדובר בנמק של המעי הדק, אשר נוצר עקב פקקת (קריש דם) בוריד המזנטריאלי (המנקז את הדם הוורידי מן המעי אל הכבד). לאחר מס' ימים נותח התובע בשלישית, בוצעה בדיקה נוספת של המעי, וכן השקה בין קצוות המעי הכרות.
כיום, בעקבות כריתת חלק המעי הדק, סובל התובע מתסמונת המעי הקצר, הכוללת קושי ניכר בהליך ספיגת המזון; גזים וכאבי בטן קשים. הפרעות אלו, גרמו לתובע, לטענתו, פגיעה משמעותית באיכות חייו.
פסק הדין: התביעה התקבלה.
לעניין חובת זהירות: הגדרתה נבחנת מחד לאור השיקול של הצבת רף זהירות גבוה מספיק, אשר יגן על הניזוקים מידי פגיעה (ציפייה מוצדקת של החולה, כי הרופא יעשה כל אשר לאל-ידו, בהתאם ליכולותיו ובהתבסס על הידע הרפואי הקיים באותה העת, ועל ניסיונו המקצועי, כדי למנוע כל תקלה בטיפול הרפואי הניתן), ומאידך לאור השיקול של אי הכבדה על פעילותם התקינה של רופאים והימנעות ממצב של "רפואה מתגוננת".
בית המשפט קובע כי חובת הזהירות של הרופאים הועמדה לא על התוצאה דווקא, אלא על החובה למאמץ ראוי לאבחנה ולטיפול נכון בחולה, בהתאם לידע הרפואי הנצבר עד למועד הרלוונטי, אשר בו טופל החולה. מטעם זה לא כל אי הצלחתו של ניתוח ולא כל נזק שנגרם מקים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה, אין בה, בהכרח, ראייה בדבר קיומה של רשלנות. כידוע, מצבו של המטופל איננו נגזר רק מפעולותיו של הרופא אלא גם מגורמים נוספים, אשר אינם בני עוולה. על כן, יתכן מצב בו הרופא פעל באחריות ומיומנות מלאים, ועל אף זאת, הצלחתו של הטיפול מוגבלת.
לעניין חובתו של הרופא לאשר או לשלול אבחנות נדירות: מתקיימת רק מקום בו היו בפני הרופא ממצאים ונתונים המעלים חשד כי החולה סובל מאותה תופעה נדירה, ועל כן לא תקום חובת זהירות לרופא מקום שהממצאים שעמדו בפני הרופא לא העלו, ולוּ חשד קל, כי יש לברר את מצבו של המטופל, מעבר לנראה באבחנה ראשונה.
בענייננו, קובע בית המשפט, היו בפני הרופאים ממצאים ונתונים אשר היו אמורים לגרום לרופאים לחשוד כי התובע סובל מהתופעה הנדירה.
כלומר: החובה ל"מאמץ ראוי" כוללת את החובה לפעולות אקטיביות הבאות לאשר או לשלול כל ממצא רפואי התואם את הממצאים הקליניים שבפני הרופא, על אף נדירותו, ובלבד שהוא ידוע לקהילייה הרפואית במועד הרלוונטי. חובת הרופא להפנות מטופל לביצוע כל הבדיקות הנדרשות (בגדר הסביר), על פי התסמינים המופיעים אצל המטופל, ואשר יש בהן כדי לשלול או לאתר את הבעיה ממנה הוא סובל, נדירה ככל שתהא, קמה גם כאשר אין חשד באשר למחלה מסוימת דווקא.
לעניין חובותיו של רופא בכיר במחלקה: בכל מחלקה ממחלקות בית החולים יש לוודא ביקורת של רופא בכיר ומיומן על הנעשה עם כל אחד ואחד מהמטופלים במחלקה. וודאות זו מתחייבת בעיקר במחלקות אוניברסיטאיות של בתי החולים בהן כמות המתלמדים הינה גדולה ותרומתם של אלו להליך הטיפולי משמעותית יותר.
במקרה בו מצבו של חולה מחריף לאחר ניתוח והאבחנה בעניינו אינה חד משמעית, הרי שהצורך של "יד מכוונת" בדמות רופא בכיר ומיומן יותר מתוך הצוות הרפואי, הינו קריטי. רופא בכיר, אשר מתפקידיו ובאחריותו לקבוע את התוכנית הטיפולית, אמור היה לבצע, בין היתר, את ההשוואה הנדרשת בין תוצאות הבדיקות שבוצעו לתובע, ובמקרה של ספק היה דואג לכנס קונסיליום רפואי ולקבל חוות דעת של מספר מומחים, מהתחומים המשיקים לתחומים בהם התגלו הסימפטומים למחלת התובע. כל זאת, בטרם תתקבל החלטה טיפולית, כאשר הוא, הרופא הבכיר, ניצב בראש הצוות המחליט.
לסיכום קובע בית המשפט, כי הוכחה התנהגות רשלנית מצידה של הנתבעת, המתבטאת בביצוע לא מקצועי ו/או לא מספק של הבדיקות המהותיות במהלך הטיפול בתובע, ובהעדר פיקוח רפואי נאות, אשר היה צריך להיות גורם מכוון או מדריך בהתנהלות.
כיוון שבמעשים ובמחדלים, גרמה הנתבעת לכך שבדיקה שעשויה הייתה לשפוך אור על מחלתו של התובע, לא נעשתה כראוי, ולכך שבדיקות מועילות נוספות, לא נעשו כלל, הרי שעליה היה להרים את הנטל ולהוכיח כי גם לוּ היו הבדיקות כולן נעשות באופן הראוי, לא ניתן היה לאבחן את המחלה מוקדם מהמועד בו אובחנה. נקבע, לאור עדויות המומחים, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל האמור. יש להניח, כי ניתן היה לגלות את הפקקת בשורש המזנטריאלי ממנה סבל התובע, אילו נערכו בדיקות הסי.טי. כדבעי. לכן קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקות הסי.טי. באופן האמור ובין האיחור באבחון.
באשר לחוסר הוודאות בנוגע לקביעת מצבו של התובע אילולי בוצעה העוולה ("עמימות עובדתית") קובע בית המשפט כי חוסר האפשרות לקבוע באופן מדויק את היקף הנזק, אינה צריכה לשלול מן הניזוק כל פיצוי שהוא, ומשהוכחו כל יסודות האחריות, אין מניעה כי היקף הפיצוי ייקבע עפ"י שיקולים הסתברותיים, שכן פסיקה על דרך האומדנה, בנסיבות המקרה, תקיים את דרישת הצדק שבין הצדדים.
