עובדות:
המנוחה, ילדה בת חמש וחצי, אושפזה בבית החולים לצורך ניתוח יזום של בקע טבורי. במהלך הניתוח נגרם נקב במעי של הילדה. למחרת הניתוח, שימש המערער כרופא כונן בביתו. מצבה של המנוחה החל להתדרדר  היא סבלה מחום, הקיאה ונמצאו ממצאים נוספים שחייבו התייחסות. משך שעות אחדות לא נבדקה המנוחה על ידי רופא, על אף שהוריה חזרו וביקשו לקרוא לרופא. ניסיונות האחיות להביא רופא למיטת הילדה, אף הם, לא עלו יפה. במהלך אותו יום התקשרה אחות לביתו של הרופא הכונן ומסרה לו כי המנוחה "לא מרגישה טוב", אך הוא הפנה אותה לרופא התורן, בלא שבירר את פרטי המקרה ובלא שחזר אחר כך להתעניין מיוזמתו במצבה. בסופו של דבר החולה נפטרה, מבלי שהספיקו לבצע ניתוח חירום. 
פסק הדין עוסק בערעור פלילי אשר הוגש על ידי המערער, רופא בכיר, אשר הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בגין אי מתן טיפול הולם במסגרת ייעוץ שנערך עימו, בהיותו כונן בביתו, בנוגע למצבה של המנוחה. הערעור נסב, בין היתר, על חובות המערער כרופא כונן.

חובותיו של רופא כונן:
נקבע בפסק הדין כי רופא כונן נדרש להיות מוכן ליתן כל עזרה וייעוץ דחופים. עוד נקבע כי הרופא הכונן משמש כסמכות המחליטה הבכירה למה שקורה במחלקה, כשמובא עניין לעיונו, להחלטתו או לטיפולו,.

נקבע כי במסגרת חובותיו של הרופא הכונן עליו להיות מוכן ליתן כל עזרה וייעוץ דחופים המופנים אליו על ידי עובדי המחלקה, וכי בהיותו הסמכות המחליטה הבכירה במחלקה, עליו לדעת על המקרים החריגים, כדי שבעת הצורך יוכל לעקוב אחריהם ולדאוג למתן העזרה הרפואית הדרושה.
עוד נקבע כי כאשר עניין כלשהו מובא לתשומת ליבו, אין הוא בבחינת משקיף מבחוץ המתבקש לתת חוות דעת, אלא מי שאחראי לקורה במחלקה. כשמתגלה בפניו עניין הדורש בירור ובדיקה, עליו לדאוג שאלה יקוימו, ואין הוא יכול להשתחרר מאחריות על סמך ההנחה שהדבר יעשה, על ידי עובדים אחרים במחלקה. תפקידו מחייב מידה של מעורבות, כשקיימת אינדיקציה שמעורבות כזו דרושה לטובת מי מהחולים במחלקה.

עם זאת, במקרים חריגים, הדורשים תשומת לב מיוחדת, אין הכרח שהמידע יגיע לידיעתו של הרופא הכונן באמצעות ביקור אישי במחלקה, ובמהלך עניינים רגיל הוא יוכל לסמוך על דיווח רפואי מפי חבריו הרופאים.

בסיכומו של עניין נקבע, כי הרופא הכונן התרשל בכך שלא בירר ביוזמתו את פרטי מצבה של המנוחה לאחר שפנו אליו לייעוץ טלפוני, ובכך שלא התעניין במצבה במשך שעות לאחר מכן, כשלא שמע דבר מעובדי המחלקה. בשל כך לא ידע את חומרת מצבה של המנוחה וההתדרדרות בו, וכתוצאה מכך לא הוגשו למנוחה עזרה וטיפול רפואיים, שהיה בהם כדי להציל את חייה.

החלטת ביהמ"ש העליון בערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש ניתנה ביום 21/05/1991.