עובדות:

במסגרת אשפוזה של התובעת בבית חולים התגלה גידול שפיר באונה הימנית של הכבד והוחלט להסיר את הגידול בניתוח. במהלך הניתוח נתגלה גידול נוסף באונה השמאלית. תוך כדי הניתוח הוחלט שלא לבצע כריתה של הגידול באונה הימנית, אלא קשירה של העורק ההפטי הימני, שהוא אחד משני ספקי הדם לאונה הימנית. הרעיון היה לצמצם את אספקת הדם לגידול באונה הימנית, שתביא להצטמקותו, וזאת במקום לבצע ניתוח שטמונה בו סכנה של פגיעה בכלי דם הסמוך לגידול, העלולה לגרום למוות. בחלוף 24 שעות מהניתוח, חלה התדרדרות חריפה במצבה של החולה, היא נכנסה להלם אנאפילקטי שהתבטא בדום לב ובדום נשימה. בוצעה בה החייאה אולם מחמת אי אספקת דם למוח נגרם למוחה של המערערת נזק בלתי הפיך והיא נכנסה לקומה עמוקה.
הדיון נסב, בין היתר, על השאלה האם ההחלטה לבצע קשירת העורק במקום כריתתו של הגידול לקתה בהתרשלות?  הדיון בשאלה זו נעשה בהסתמך על ראיות שהובאו, לפיהן שתי השיטות – הן הכריתה והן הקשירה – הן שיטות מוכרות ומקובלות לביצוע ניתוח להרחקת גידול.

הרופא הסביר:

בית המשפט קבע כי בחינת מעשה או מחדל של רופא תעשה על סמך הידוע בעת הטיפול ואין לבחון את סטנדרט הטיפול בראייה מאוחרת או ב"חוכמה שלאחר מעשה". המבחן שנקבע בפסק הדין היא, איפוא, מבחן הרופא הממוצע, הסביר, בשעת מעשה. עוד נקבע בפסק הדין כי רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות. בפסק הדין נקבע כי בפרט נכונים הדברים כאשר לא בטעות טיפולית מדובר, אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה מכירה בהן, ושהיא סבירה בנסיבות העניין.

אמת המידה לבחינת הרשלנות היא זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה – כדי שרופא ייחשב כרופא סביר, החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

טעות בשיקול דעת:

בנסיבות המקרה נקבע, כי הרופאים בחרו בשיטת הניתוח בכובד ראש, ובזהירות. עוד נקבע כי אפילו אם היה מסתבר, כי המנתחים שגו בשיקול לגבי בחירת השיטה הניתוחית (קשירת העורק ולא כריתת הגידול) עדיין אין היה מדובר בטעות בשיקול הדעת שאינה מהווה התרשלות, במיוחד בשים לב לעובדה כי בחירת השיטה נעשתה משיקולים של סיכונים אחרים מהם חששו הרופאים.

בסיכומו של עניין הוחלט, כי לא הוכחה התרשלות של הצוות הרפואי במקרה זה.