במאמר זה ניתנת תמצית מאמרו של השופט בדימוס יצחק בנאי, בו הוא מגיע למסקנה שיש עדיפות לחוק המיוחד – "חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א 1991" (להלן: חוק טיפול בחולי נפש) ולא לחוק המאוחר – "חוק זכויות החולה, התשנ"ו 1996". היכן שיש סתירה או אי התאמה בין שני החוקים, ידו של חוק הטיפול בחולי נפש על העליונה, בהיותו חוק ספציפי. הוראת חוק זכויות החולה יחולו רק היכן שהחוק הספציפי לא קבע עמדה.
בהמשך המאמר מעיר הכותב על הפתיח במאמרו של בנאי: "חוק טיפול בחולי נפש הינו חוק ספציפי מיוחד, דהיינו חל על חולי הנפש ועליהם בלבד".

1. התייחסות שונה למונח "חולה נפש" בפסיקה לעומת החקיקה. מובאים נתונים מהשנתון הסטטיסטי של המחלקה למידע והערכה בשירותי בריאות הנפש, משנת 2002, המראים כי רבים מהמתאשפזים במחלקות פסיכיאטריות אינם "חולי נפש" כהגדרתם בפסיקה.
2. חוק טיפול בחולי נפש  אינו עוסק בכל נושאי הטיפול בחולי נפש. החוק אינו עוסק בטיפול פסיכיאטרי שאינו כפוי, במסגרת מרפאה לבריאות הנפש או במסגרת פרטית. הוא גם אינו עוסק בטיפול נפשי שאיננו תרופתי ואינו במסגרת אשפוז פסיכיאטרי, ואינו עוסק במגוון הטיפולים האמבולטוריים ואלה שבמסגרת אשפוז במחלקות של בית חולים כללי.

המסקנה המתבקשת היא, כי בנושאים שחוק טיפול בחולי נפש אינו עוסק בהם, החוק הקובע הוא חוק זכויות החולה, גם כאשר מדובר בחולי הנפש. כאשר מטופלים מתחום בריאות הנפש פונים לטיפול רפואי (אשפוזי או מרפאתי) או לטיפול בתחום בריאות הנפש, כולל הפניה לאשפוז פסיכיאטרי וכולל אנשים עם אבחנה של מצב פסיכוטי – יש לשמור ככל הניתן על הליך ההסכמה מדעת כפי שהוא נדרש בחוק זכויות החולה.