עובדות: דר' רוסו הינה רופאה מרדימה, אשר הורשעה ע"י בית המשפט המחוזי בהריגת הילדה נטע לי בורוסקי במהלך ניתוח עיניים. נפסק במחוזי, כי הרופאה השתיקה את צפצוף המוניטור והלכה לישון במהלך הניתוח, ועל כן לא זוהתה בזמן התדרדרות מצבה של הילדה, שנפטרה. על הרופאה נגזרו 8 שנות מאסר. הרופא המנתח דר' סטולוביץ הורשע בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, שכן לא האזין למוניטור ולא ראה במעשיה של הרופאה כחלק מתחום אחריותו. נגזרו עליו עבודות שירות ומאסר על תנאי. השניים הגישו ערעור לבית המשפט העליון הן על עצם ההרשעות והן על העונשים שנגזרו.
טענות דר' רוסו בערעור: מתקיימים לכל היותר יסודות העברה של גרם מוות ברשלנות, ולא הריגה [מבחינת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה]. עוד נטען להיעדר קשר סיבתי לנזק (שכן גם אילו לא החלישה את המוניטור, לא יכלה להציל את הילדה). עוד טענה כי לא הוכח עובדתית כי אכן היא שהחלישה את המוניטור.
נפסק: ביהמ"ש העליון מציין כי אינו רואה מקום להתערב בקביעות העובדתיות של המחוזי. לעניין הטענות המשפטיות נפסק, כי "בכך שהמערערת הלכה לישון באופן מכוון היא קיימה את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הריגה, שכן היא הייתה מודעת לכך שהיא הולכת לישון באופן מכוון ויחסה החפצי כלפי האפשרות שהירדמותה תביא למות הילדה היה לכל הפחות יחס של קלות דעת... יש לקבוע שמתקיימת דרישת הסימולטניות בין היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה במקרה זה, וצדק בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע את המערערת בעבירת הריגה".
לעניין קשר סיבתי נפסק: "כאשר מדובר בעבירות בהן נדרש יסוד נפשי של מודעות סובייקטיבית – כמו העבירה של הריגה – אין צורך לבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, ודי בקיומה של מודעות סובייקטיבית לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ... מודעות אשר כאמור לעיל, מתקיימת בעניינה של המערערת"; וכן: "ייתכן שאין קשר סיבתי עובדתי בין העובדה שהמערערת הנמיכה את צליל הפעולה של המוניטור לבין מותה של הילדה. אולם, יש בהחלט קשר סיבתי עובדתי בין העובדה שהמערערת הלכה לישון במכוון בעת הניתוח לבין מותה של הילדה"
טענות דר' סטולוביץ בערעור: חולק על קביעת הרשלנות בכך שלא שמע את המוניטור, טוען כי שמיעה אינה פעולה רצונית, ועל כן לא ניתן לקבוע כי לא שמע. לטענתו לא ניתנה לו הזדמנות להציג לבית המשפט המחוזי ראיות אודות יכולתו של מנתח לחלק את הקשב שלו בין האזנה לקולות המוניטור לבין ביצוע ניתוח. בנוסף, לטענתו אי-האזנה כאמור אינה מגיעה כדי פזיזות ורשלנות שיש בה כדי לסכן חיי אדם.
נפסק: העליון קובע כי רמת רשלנותו עולה כדי עבירה (ס' 338 לחוק העונשין): "המערער לא הקשיב לקולות המוניטור; הוא לא שם לב לעובדה שהמערערת ישנה לאורך מרבית הניתוח; הוא לא יצר קשר עם המערערת במהלך הניתוח, כל זאת בשל השקפתו... לפיה מעשיה או מחדליה של המערערת אינם בתחום אחריותו כלל ועיקר, השקפה שנשללה על ידי בית המשפט המחוזי. ממילא, לא נתן דעתו המערער לכל אותם מעשים ומחדלים של המערערת. מדובר ללא ספק בהתנהגות שהיה בה כדי לסכן את חייה של הילדה. התנהגות זו מהווה סטייה ניכרת מסטנדרט התנהגות סביר, סטייה המהווה התרשלות רבתי".
