עובדות:
התובע מס' 1 (להלן – "התובע") נולד להוריו, התובעים 2 ו- 3, בשנת 1991. התובע נולד בשבוע ה- 31 להריון, והוא פג במשקל 1,450 גרם. בגיל 13 חודשים, בעקבות בדיקות שנעשו לתובע עקב איחור בהתפתחותו, נמצא כי לקה בשיתוק מוחין קשה מסוג Spastic Diplegia. 
התובעים טוענים כי שיתוק המוחין הוא תוצאה של התרשלות הצוות הרפואי שטיפל באם (להלן – "התובעת") בתקופת הריונה.

הדיון נסב סביב הסוגיות הבאות:

האם העובדה כי התובעת לא טופלה בסטרואידים מהווה מחדל רשלני? 
האם הוצאת התפר הצווארי והבדיקות הלדניות שנעשו לתובעת נעשו תוך סטייה מהטיפול הרפואי הסביר? 
האם קיים קשר סיבתי בין הבדיקות הלדניות שנעשו לתובעת לבין הנזק המוחי שנגרם לתובע? 
 
הטיפול בסטרואידים:
בשנת 1991, מועד לידתו של התובע, השימוש בסטרואידים היה שנוי במחלוקת ורווחו שתי גישות רפואיות: הגישה המודרנית, שתמכה במתן סטרואידים, והגישה השמרנית, שלא תמכה במתן סטרואידים. 
מקום בו קיימות ברפואה מספר גישות לטיפול בבעיה מסוימת, והרופא בוחר לפעול על פי אחת מהן והטיפול אינו עולה יפה, אין רואים את הרופא כרשלן. כלומר, גם אם הטיפול בסטרואידים היה מוכר ובר ביצוע בשנת לידתו של התובע, הרי שלאור המחלוקת שהייתה קיימת אז אין לומר שהרופאים שטיפלו בתובעת בגישה השמרנית, ולא נתנו לה סטרואידים, התרשלו בטיפול הרפואי בה.    
קשר סיבתי בין אי מתן סטרואידים לבין שיתוק המוחין בו לקה התובע: 
יש הטוענים, כי מתן הסטרואידים מצמצם סיכון של תסמונת המצוקה הנשימתית. במקרה זה התובע לא סבל מסיבוכי פגות משמעותיים, כמו מצוקה נשימתית או זיהום. לפיכך, להימנעות ממתן סטרואידים ממילא לא הייתה נפקות, שכן לתובע לא היו בעיות במערכת הנשימה.
טענה נוספת היא, כי שימוש בסטרואידים היה מקטין את הסיכון לסיבוכים מוחיים. לא נעשתה לתובע בדיקת אולטרא-סאונד מוח מיד לאחר לידתו, אך בבדיקת CT מאוחרת (בגיל 13 חודשים) לא נמצאו ממצאים המאפיינים דווקא מצב של דימום מוחי. 
לפי מבחן מאזן ההסתברות, המשמש לקביעת הקשר הסיבתי בין ההימנעות מהשימוש בסטרואידים לאפשרות שהתובע סבל מסיבוכים מוחיים עקב כך, אין מקום לקבוע כי בשל ההימנעות מהשימוש בסטרואידים התובע לקה בסיבוכים מוחיים שגרמו לו למצבו הקשה.
 
אגב אורחא ציין בית המשפט, כי על רקע הגישות השונות בענין השימוש בסטרואידים, עלול רופא שיתן סטרואידים ליולדת, שהגיעה לבית החולים במצב של פקיעת קרומי השפיר עם אינדיקציה מסוימת לזיהום, להיחשב רשלן.

אין מקום לקבוע, שהימנעות הרופאים מהשימוש בסטרואידים, במצב של יולדת עם ירידת מים, מהווה מחדל המקים את עוולת הרשלנות, במיוחד כאשר מדובר באירוע שאירע בשנת 1991.  
אפילו אם המסקנה הייתה שהימנעות מהשימוש בסטרואידים יש בה משום מחדל רשלני, הרי שלא היה מתקיים קשר סיבתי למצבו של התובע.

הוצאת התפר הצווארי והבדיקות הלדניות: 
לתובעת בוצע תפר בצוואר הרחם לאור שלושה הריונות קודמים שהסתיימו בהפלה. עם אשפוזה, שמונה ימים לפני הלידה, ערכו בדיקה לדנית לבחינת מתח התפר והוחלט להוציאו. מוסכם כי במצב של ירידת מים יש להימנע מבדיקות וגינאליות, שכן הסבירות להיווצרות זיהום הוא גדול יותר, אך לאור החשד כי היו לה צירים בנוכחות תפר צווארי נדרש לבצע את הבדיקות הוגינאליות.
לאור זאת, ביהמ"ש קבע כי הוצאת התפר הצווארי, כמו גם הבדיקה הלדנית הידנית שקדמה לו, היו כורח המציאות, ולא הייתה באלה התרשלות.
שלוש הבדיקות הוגינאליות הנוספות אף הן היו כורח המציאות, בשל מצבה של התובעת.

קשר סיבתי:
יש להוכיח את הקשר הסיבתי בין האפשרות שהבדיקות גרמו לזיהום לבין מצבו של התובע. בעניין זה לא הובאה כל ראיה המוכיחה את הקשר הסיבתי. במבחנים של מאזן ההסתברות, נראה כי התובעת לקתה בזיהום במי השפיר עוד לפני שהתקבלה בחדר הלידה.

התביעה נדחתה. 
 
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון.