שאלות ותשובות

עד כמה קיימת לאחות הזכות לסרב להוראה של רופא?

בזמנים עברו, הכשרת האחות הייתה תחת אחריותו והדרכתו של הרופא המעסיק. היקף פעולותיה היה שיקול דעת שלו בלבד. לפי הגישה המסורתית-פטרנליסטית הרופא הוא המחליט הבלעדי בטיפול בחולה, ולאחות תפקיד ביצועי בלבד, ללא שיקול דעת עצמאי. משנות ה- 50 ואילך הועברו יותר ויותר תפקידים לאחיות, לאור עומס עבודת הרופא והתפתחות הרפואה.

פעולות ותפקוד האחות בזמן המודרני מתבססות על ידע והכשרה מקצועית. תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים), תשמ"ט-1988 מבהירות מי הם המורשים לעסוק בסיעוד ואיזו הכשרה נדרש שתהיה להם. כידוע, קיימים בתי ספר לסיעוד, וכן מערך השתלמויות והתמחויות המיועד להרחיב את השכלתן הבסיסית של האחיות. עוד קיימים נהלי מינהל סיעוד של משרד הבריאות המפרטים את סמכויות האחות המטפלת ותפקידיה בתחומים מסוימים (כגון- נוהל טיפול תרופתי; נוהל לקיחת דם ועוד).

לעניין הקשר עם הרופא בעת הטיפול בחולה: האחות אינה חייבת למלא הוראות כלשונן. אמנם, באחריותה לנהל את תוכנית הטיפול שקבע הרופא. ואולם, ככל שתפקידיה מתרחבים, היא נדרשת גם למתן דין (כלומר האחריות מוטלת גם עליה, ולא רק על הרופא, והיא יכולה להיתבע ע"י המטופל) – דבר שבעבר היה נחלת הרופאים בלבד. לכן עליה לנהוג במשנה זהירות. עליה להתריע על טעויות אפשריות (למשל- מינון תרופה; סוג התרופה הניתנת), כל עוד מדובר בטיפול שהינו במסגרת הידע והניסיון המקצועי שלה.

עפ"י הקוד האתי לאחים ואחיות בישראל, על אחים ואחיות "לייעד את מאמציהם לקידום הבריאות, למניעת מחלות ולגילוי מוקדם, לשמירת הבריאות ולהקלת סבל, להגנה על זכויות המטופלים...".

בין היתר מחויבת אחות למתן טיפול מקצועי, להבטיח כי מידע נחוץ יינתן למטופל, להעניק טיפול מיומן ובטוח, להיות שותפה באבטחת איכות הטיפול ועוד.

דרישה זו למקצועיות נובעת גם, באופן ברור, מעצם מעמד הצוות הסיעודי בבית החולים, כמעניק טיפול רפואי. חובת מקצועיות זו גם נדרשת לאור האמון שנותן המטופל בצוות המטפל, לרבות הסיעודי. מחובה זו נובעת גם מחוייבות האחות לאיכות ובטיחות פעולותיה. לפיכך, האחיות אינן יכולות לשמש חותמת גומי מבלי לקחת אחריות מושכלת על פעולתן, שכן עלולות לתת את הדין. על האחיות להפעיל שיקול דעת על בסיס ידע מקצועי, ולפעול ע"פ נהלים וחוזרים מקצועיים,  כמגן – בהתאם לסטנדרטים הסבירים והפרקטיקה המקובלת.

שיתוף בין המטפלים: גישה זו היא המקובלת כיום, כאשר מדובר למעשה בסוג של "אסטרטגיה ניהולית" בבתי החולים ובמערכת הרפואית בכלל. גישה זו מחליפה את ההיררכיה שהיתה בעבר, ומשנה את גבולות הסמכות בין המקצועות – כל מקצוע בהתאם להכשרתו. על הצוות הסיעודי להיות שותף להידברות בתהליך קבלת ההחלטות, ואינו רק "מקבל הנחיות מלמעלה". העבודה בבית החולים נבחנת (גם משפטית) כצוות, הכולל רופאים ואחיות גם יחד.

חשוב לזכור, כי במקרה של מילוי הוראה לא ברורה או לא מקובלת של רופא – אין לאחות "פטור". גם אם הרופא אומר "על אחריותי" - היא יכולה להיתבע אישית לדין. לכן, האחות מחויבת להסב תשומת לב הרופא אם טעה בהוראה שנתן, להוות בקרה כפולה וערנות.

יש צורך בתקשורת אפקטיבית בין שתי הדיסציפלינות – תקשורת זו איננה רק בעלת אספקט משפטי, אלא יש לה חשיבות רפואית-טיפולית מן המעלה הראשונה.

ברור שסירוב לבדו מצד האחות אינו מספק. באחריותה להבהיר לרופא את עמדתה, ולהעמידו על טעותו (אם אכן קיימת). יש לזכור כי מחויבותה הראשונה של האחות הינה כלפי המטופל, בריאותו ושלמות גופו.

המלצתנו: באם האחות אינה נתקלת בנכונות ובהקשבה מצד הרופא, לא תם תפקידה. עליה לפנות לגורם אחר בכדי לוודא מניעת טעויות – כדוגמת אחות אחראית; כונן; מנהל מחלקה וכד'. מן הראוי ש"עקיפת סמכויות" שכזו תהא מוסדרת בנוהל פנימי בבית החולים, ו/או כחלק מהוראות המחלקה (רצוי כי ההנחיה תגיע ממנהל המחלקה, או לכל הפחות מן האחות האחראית). יש לקבוע סטנדרט קבוע, נורמת התנהגות, במקרה שכזה. כך תדע האחות בדיוק למי היא יכולה לפנות כאשר עולה הצורך להתריע על הוראת רופא בעייתית, ועל טעות העתידה להתרחש עקב כך.