שאלות ותשובות

כיצד נקבע סטנדרט סביר, וע"י מי?

בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, התרשלות היא עשייה או הימנעות מעשייה, בנסיבות בהן אדם סביר היה מתנהל אחרת, או התנהלות בלתי מיומנת ובלתי זהירה במסגרת עיסוק במקצוע מסוים. דהיינו - סיטואציה בה האדם חורג מהסטנדרטים הסבירים והמקובלים בנסיבות.

בהקשר של רשלנות רפואית, ניתן למנות בין סטנדרטים אלו את הידע המקצועי של הגורמים המטפלים; ספרות מקצועית; מדיניות מחלקתית/ מוסדית; המלצות איגוד מקצועי, וגם - חקיקה (כמו- חוק זכויות החולה); פסקי דין; חוזרי משרד הבריאות ועוד. במקרה של תביעה, שני הצדדים מנסים להציג בפני בית המשפט את הסטנדרט הסביר והמקובל לטענתם, בהקשר לאירוע הנדון בתביעה, ולשכנעו האם הנתבע פעל בהתאם לסטנדרטים (ההגנה) או סטה מהם (התביעה).

בסופו של הליך, הערכאה השיפוטית היא הקובעת מהי "פרקטיקה מקובלת" / סטנדרט סביר, בהתבסס על מבחנים משפטיים, מכלול העדויות והראיות וכן שיקולי מדיניות כלליים. אף שלגיטימי יהיה לברר מה הפרקטיקה הנהוגה ברפואה, הרי שהקביעה הנורמטיבית בדבר רשלנות אינה נגזרת רק מהקביעה העובדתית באשר ל"מתרחש בשטח", והיא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראה פסק הדין בענין רמלר).

מעבר להכרעה בסכסוך/ בתביעה הספציפיים העומדים בפניו, רואה עצמו בית המשפט פעמים רבות כמתווה מדיניות וקובע קוים מנחים להתנהלות ראויה. לפיכך, בוחן בית המשפט לעתים גם שיקולי רוחב מערכתיים כמו מידת הסיכון; ההסתברות להתרחשות הנזק; היכולת ועלות האמצעים הדרושים למניעת הנזק; הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק ועוד.
 

עד כמה קיימת לאחות הזכות לסרב להוראה של רופא?

גישת שיתוף בין המטפלים היא המקובלת כיום, כאשר מדובר למעשה בסוג של "אסטרטגיה ניהולית" בבתי החולים ובמערכת הרפואית בכלל. גישה זו מחליפה את ההיררכיה שהיתה בעבר, ומשנה את גבולות הסמכות בין המקצועות – כל מקצוע בהתאם להכשרתו. על הצוות הסיעודי להיות שותף להידברות בתהליך קבלת ההחלטות, ואינו רק "מקבל הנחיות מלמעלה". העבודה בבית החולים נבחנת (גם משפטית) כצוות, הכולל רופאים ואחיות גם יחד.

חשוב לזכור, כי במקרה של מילוי הוראה לא ברורה או לא מקובלת של רופא – אין לאחות "פטור". גם אם הרופא אומר "על אחריותי" - היא עלולה להימצא אחראית. לכן, האחות מחויבת להסב תשומת לב הרופא אם טעה בהוראה שנתן, להוות בקרה כפולה וערנות.

יש צורך בתקשורת אפקטיבית בין שתי הדיסציפלינות – תקשורת זו איננה רק בעלת אספקט משפטי, אלא יש לה, בראש ובראשונה, חשיבות רפואית-טיפולית מן המעלה הראשונה.

ברור שסירוב לבדו מצד האחות אינו מספק. באחריותה להבהיר לרופא את עמדתה, ולהעמידו על טעותו (אם אכן קיימת). יש לזכור כי מחויבותה הראשונה של האחות הינה כלפי המטופל, בריאותו ושלמות גופו.

המלצתנו: באם האחות אינה נתקלת בנכונות ובהקשבה מצד הרופא, לא תם תפקידה. עליה לפנות לגורם אחר בכדי לוודא מניעת טעויות – כדוגמת אחות אחראית; כונן; מנהל מחלקה וכד'. מן הראוי ש"עקיפת סמכויות" שכזו תהא מוסדרת בנוהל פנימי בבית החולים, ו/או כחלק מהוראות המחלקה (רצוי כי ההנחיה תגיע ממנהל המחלקה, או לכל הפחות מן האחות האחראית). רצוי לקבוע סטנדרט קבוע, נורמת התנהגות, במקרה שכזה. כך תדע האחות בדיוק למי היא יכולה לפנות כאשר עולה הצורך להתריע על הוראת רופא בעייתית, ועל טעות העתידה להתרחש עקב כך.