דלג על קישורי ניווט
אודות היחידה
ניהול סיכונים ברפואה
סוגיות ברפואה ומשפט
חקיקה וחידושי פסיקה
מאמרים


כניסה למורשים


דלג על קישורי ניווט
ניהול סיכונים בפסיכיאטריה
כללי
חקיקה
נהלים וחוזרים
תמציות פסקי דין
תמציות מאמרים
שאלות ותשובות
 

כללי

ניהול סיכונים בפסיכיאטריה | זיהוי ודיווח על אירועים חריגים | אובדנות- גבולות אחריות המטפל | האיזון העדין בין זכויות המטופל לחובה להגן עליו- שאלת המידתיות | כשרות משפטית ואפוטרופסות מינוי אפוטרופוס | תפקידיו של האפוטרופוס | הסכמה מדעת בפסיכיאטריה | טיפול בכפייה | הסכמה בכתב | הסכמה בהינתן קיומו של אפוטרופוס

ניהול סיכונים בפסיכיאטריה

בבואנו לבחון את ניהול הסיכונים בתחום הפסיכיאטריה, יש להבהיר כעקרון מקדים, כי ככלל, המטופל הפסיכיאטרי אינו שונה מכל מטופל אחר, בהיבט של זכויותיו המשפטיות, וכי חוק זכויות החולה חל ברובו גם על חולי הנפש, בהתאמות הנדרשות. סעיף 35 (א) לחוק טיפול בחולי נפש קובע, כי לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבלנה זכויותיו בדרך כלשהי, אלא עפ"י חוק.

עם זאת, חשוב להכיר את הדקויות הייחודיות לתחום רפואי זה, ולהתאים את ההתנהלות לייחודיות זו של המטופלים והמערכת. מודעות לסוגי האירועים החריגים הנפוצים בפסיכיאטריה עשויה לסייע בניהול הולם של אירועים אלה ואולי אף במניעתם.

להלן נפרט אירועים אלו, וכן נתמקד ב-3 סוגיות עיקריות שיש להן היבטים ייחודיים בהקשר המטופל חולה הנפש: אובדנות; הסכמה מדעת; אפוטרופסות.

זיהוי ודיווח על אירועים חריגים

בעולם הפסיכיאטריה, קיימים כאמור מס' מוקדי סיכון ייחודיים שניתן להצביע עליהם ולהתמודד עימם, בכדי לנסות ולהקטין את ההתממשות האירוע החריג ולשפר את איכות הטיפול.

היחידה לניהול סיכונים בענבל ריכזה את פירוט האירועים החריגים בתחום הפסיכיאטריה (רשימה לא סגורה):

1. התאבדות או ניסיון התאבדות. 

2. בריחת חולה מאשפוז, אשר הובילה לנזק לחולה.

3. תקיפת חולה ע"י חולה אחר, המצריכה טיפול רפואי.

4. קיום נגיש של תרופות או אמצעים אחרים בהם החולה השתמש, ואשר גרם לנזק או לכמעט נזק לחולה או לסביבתו.

5. טעויות הקשורות בתרופות (זיהוי שגוי של המטופל, טעות בסוג התרופה, טעות במינון התרופה, טעות בדרך מתן התרופה).

6. תקלות תקשורת בין מטפלים אשר הובילו לנזק למטופל.

7. התנהגות לא נאותה של מטפל או מטופל, שהובילה לנזק למטופל.

8. תקלות תקשורת בין המטפל למטופל המלוות בכעס, האשמה, איום בתביעה או חוסר שביעות רצון מהטיפול.

9. כשלים מערכתיים התורמים לטעויות באבחנה.

10. כשל במערכות אבטחה האמורות למנוע נזק לחולה או לסביבתו.

11. טיפול  לא אופטימלי בחולה שניזוק.

לראש הדף

אובדנות – גבולות אחריות המטפל

מדובר באחת הסוגיות המדוברות והשכיחות ביותר במערכת הפסיכיאטרית. משמעות ניהול הסיכונים בהקשר זה – מה ניתן לעשות בכדי להעריך את מסוכנותו של חולה נפש (כלפי עצמו, אך גם כלפי הזולת), ומה הצעדים בהם ניתן לנקוט בכדי לטפל במסוכנות הזו ולצמצמה. כמו כן, בהיבט הרוחבי – האם יש דרך מערכתית / טיפולית / אחרת, שתאפשר הקטנת המסוכנות לעתיד לבוא, לגבי המטופל הספציפי ומטופלים אחרים.

להלן נבחן את גבולות אחריותו של המטפל בחולה פסיכיאטרי בסיטואציה של ניסיון אובדני, וזאת מנקודת ראותו של בית המשפט:

כאשר מוגשת תביעה בגין רשלנות רפואית , על התובע להוכיח 3 דברים: התרשלות, נזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

גם במקרה של תביעה שעניינה אובדנות, יהא על ביהמ"ש לבחון האם הצוות המטפל פעל בהתאם לסטנדרט סביר, או סטה ממנו (כלומר - התרשל בטיפול). לפיכך, ייבחנו כל האפשרויות שהיו בפני הגורם המטפל: האם עשה כל שביכולתו של רופא סביר בנסיבות? האם צפה או היה עליו לצפות שהמטופל יבצע ניסיון אובדני?! ומכאן תיבחן השאלה- האם היה מקום לנקוט באמצעים כדוגמת השגחה מיוחדת, העברה למחלקה סגורה, קשירה וכדומה.

כיצד נקבע הסטנדרט הרפואי הסביר? כמו בכל תחומי הרפואה, הסטנדרט הטיפולי מותווה לפי פרקטיקה מקובלת בהתאם לספרות המקצועית, מחקרים והידע הרפואי באותה עת. כמו כן, בהתאם לחקיקה, תקנות, הנחיות משרד הבריאות או האיגוד המקצועי, נהלים ועוד.

לפיכך, בבואו של בית המשפט להכריע בתביעה שעניינה אובדנות, הוא יבחן עמידה בסטנדרט סביר הן בהיבט הקליני (בדיקה ע"י פסיכיאטר, הערכת הסיכון לאובדנות, נקיטת אמצעי זהירות והשגחה מתאימים; טיפול תרופתי או אחר וכד'), והן בהיבט המשפטי.

יש לזכור, כי בית המשפט רשאי (ואף עושה כך בפועל) להיכנס לדקויות טיפוליות-קליניות בעת שהוא בוחן את התנהלות הצוות. כך, למשל, במידה ומדובר במטופל שהוחלט לאשפזו, והתאבד במהלך אשפוזו זה, נבחנות אפשרויות הטיפול השונות שניתן היה לבחור בהן, לרבות אמצעי ריסון, השגחה מיוחדת, הגבלת חופש התנועה במחלקה (למשל- אי יציאה לחצר), לקיחת חפצים מסוכנים ועוד. במידה ומטופל שהוחלט לשחררו התאבד מחוץ למוסד, ייבחן שיקול הדעת העומד מאחורי ההחלטה לשחרר, לרבות שקילת אמצעים חלופיים כדוגמת השהיה; טיפול מרפאתי כפוי; יצירת קשר עם המטפלים בקהילה וכד'.

לראש הדף

האיזון העדין בין זכויות המטופל לחובה להגן עליו – שאלת המידתיות

הטענה הרווחת בתביעות רשלנות רפואית שעניינן אובדנות, נוגעת להשגחה הלקויה, לכאורה, מצד המוסד. פעמים רבות נטען, כי היה על הצוות הרפואי לקבל החלטה על אשפוז במחלקה סגורה, גם אם בכפייה, ובכך למנוע את יכולתו של המטופל לברוח ולהתאבד. גם אם נניח שלא ניתן להתאבד במחלקה סגורה (עובדה שהיא כמובן, בלתי מדויקת בעליל), הרי שטענה זו יוצרת  מורכבות לא פשוטה, לאור "התנגשות ערכים" – מחד, חובתו של הגורם המטפל להגן על המטופל ועל שלומו, ומאידך – זכות המטופל (כמו כל אדם) לחירות ולכבוד:

עקרונות היסוד המובאים בסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובעים, כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין". בהמשך קובע סעיף 4 לחוק היסוד, כי כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.

גם סעיף 10 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 מחייב שמירה על כבודו של המטופל.

סעיף 35(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 מדגיש, כי המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הינה קבלת טיפול רפואי, ואין לאשפז אדם לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראות חוק זה.

מאמירות אלו ואחרות אנו גוזרים את זכויות המטופל: זכותו לחירות, לכבוד ולאוטונומיה [ראה להלןהסכמה מדעת בפסיכיאטריה]. כלומר – שלילת חירותו של מטופל אינה עניין של מה בכך. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייב כי פגיעה בערכים אלו תהיה מידתית, כלומר - תשיג את המטרה בצורה הטובה ביותר האפשרית, תוך פגיעה מינימלית בזכויות המטופל.

מכאן, שעל הצוות המטפל לשאול את עצמו האם ניתן להשיג את המטרה של שמירת בטחונו של המטופל או זולתו באמצעים הפוגעים פחות בזכויותיו אלו. הצוות נדרש לבצע, למעשה, איזון עדין בין החובה להגן על כבוד החולה וזכויותיו, לבין הצורך בפגיעה בזכויותיו אלו (ע"י טיפול או אשפוז בכפייה) לשם הגנה עליו או על הסובבים אותו. למשל: האם במקום בחירה במסלול של אשפוז בכפייה במחלקה הסגורה, ניתן להשיג את אותה המטרה באמצעות אשפוז מרצון בסטטוס של השגחה מיוחדת?

מנגד, יש לזכור כי כאשר מגיע מקרה אובדני לדיון משפטי עקב טענה לרשלנות, ביהמ"ש יבחן האם היה מקום לפגוע בזכויות האלו, לשלול חירותו של החולה ולאשפזו – והאם כך היה נמנע הנזק.

לראש הדף

מה יבחן בית המשפט:

כאמור, בית המשפט רוצה לקבוע האם היתה כאן התרשלות שגרמה לנזק, והאם רופא סביר היה פועל אחרת בנסיבות המקרה. בית המשפט בודק:

  • האם הערכת המסוכנות של המטופל היתה סבירה בנסיבות?
  • האם נשקלו כל האפשרויות הטיפוליות?
  • האם היו התייעצויות – אם כן, האם תועדו?
  • האם ההחלטה היא סבירה, מידתית (פוגעת כמה שפחות בזכויות לשם השגת המטרה)
  • האם תועדו נימוקי ההחלטה?

נדגים זאת באמצעות סיטואציה של אשפוז ושחרור מטופל חולה נפש, שיש לגביו הערכה של סיכון אובדני:

אשפוז: במידה ומטופל מסכים לאשפוז, או מתאשפז בעקבות הוראה של הפסיכיאטר המחוזי / צו בימ"ש, וישנו חשש לקיומו של סיכון אובדני, ישנן אפשרויות למעקב מיוחד בעניינו (מעבר לאשפוז במחלקה סגורה, או במקומו) – בהתאם לתקנות טיפול בחולי נפש: הסתכלות מיוחדת; השגחה מיוחדת; אמצעים כמו בידוד, קשירה, לקיחת חפץ מסוכן (בהתאם למגבלות הקבועות בתקנות); השהיה; שמירה מיוחדת – לפי חוזר מנהל רפואה 29/2009.

שחרור מאשפוז: במידה ומתקבלת החלטה לשחרר את המטופל, ומתרחש אירוע אובדני, גם כאן יבחן ביהמ"ש את האפשרויות שעמדו בפני הצוות: האם היתה אינדיקציה לאשפוז מרצון/ בכפייה? האם נשקלה האפשרות של טיפול מרפאתי כפוי? האם שוחרר בהפניה לגורם טיפולי בקהילה? האם עמדו בהנחיות משרד הבריאות לעניין הפניה לקהילה?

לסיכום הנושא:

קיימת בעייתיות מובנית במקרים בהם נגרמים נזקים למטופלים (מוות או נכות) כתוצאה מניסיונות אובדניים. ואולם, חשוב לציין, כי במקרים בהם כל הליך הערכת המטופל היה יסודי, מסודר ומתועד, כאשר בימ"ש בוחן את הדברים הוא אינו ממהר לאמץ את מבחן התוצאה במנותק מן העשייה [ר' למשל ת.א. 14107-01 חיון].  

ברור שגם מבחינה קלינית ההכרעות הינן קשות, שכן הגורם המטפל נדרש לבצע איזון עדין בין 2 ערכים חשובים – בין הזכות של המטופל כאדם חופשי ואוטונומי, לבין המחויבות לפגוע בזכויותיו לשם הגנה על חיי המטופל ובטחונו שלו או של הסביבה. כל פגיעה כזו צריכה להיעשות בהתאם לסטנדרטים מקובלים, הן קלינית והן מבחינה מדיקו-לגאלית, תוך שמירה על זכויותיו ואיכות חייו של המטופל. כאשר הטיפול עומד בתנאים אלו, ומתועד היטב, ניתן יהיה לנהל הגנה טובה יותר בתיקים המגיעים לדיון משפטי.

לראש הדף

כשרות משפטית ואפוטרופסות

עיקרון יסוד במשפט הישראלי, הוא כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו. רק הליך משפטי של מינוי אפוטרופוס יכול לשלול מאדם בגיר את מעמדו זה.

אדם מבוגר או חולה ככל שיהיה, אינו מאבד אוטומטית את מעמדו ככשיר מבחינה משפטית. כך גם לגבי חולי נפש אשר לא מונה להם אפוטרופוס, והם כשירים לקבל החלטות באשר לטיפול הרפואי בהם, ומהווים אישיות עצמאית אוטונומית בעניין זה.

כאשר הצוות הרפואי (או המשפחה) מתרשם שהמטופל אינו מבין את מצבו ואינו כשיר לקבל החלטות באשר לטיפול הרפואי בגופו, יש לפנות לבית המשפט לצורך מינוי אפוטרופוס לגוף (ר' להלן). יודגש, כי אין זה עניין של מה בכך שכן זכות האדם לאוטונומיה על גופו לרבות במסגרת  קבלת החלטות בדבר טיפול רפואי, מהווה נגזרת של זכות האדם החוקתית לכבוד ולחירות (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לפיכך, לא בנקל תקבל המערכת המשפטית החלטה לשלול מאדם את זכותו זו, תוך פגיעה בחירותו ובעצמאותו להחליט לגבי גופו שלו.

כדאי לציין כי לקטין ישנם אפוטרופסים טבעיים – הוריו (המהווים עבורו "אפוטרופוס טבעי" עד הגיעו לגיל 18).

מינוי אפוטרופוס

אפוטרופסות במהותה יכולה להיות מוגבלת לעניינים מסוימים.

אפוטרופוס לגוף: ייצוג החסוי וניהול ענייניו השוטפים בכל הנוגע לטיפול השגרתי בו, דאגה למצבו הבריאותי, צרכיו ואיכות חייו. בין היתר מדובר גם על מתן הסכמה לטיפול רפואי. ניתן למנות אפוטרופוס זמני לגוף, לצורך אשפוז ספציפי או טיפול מסוים. ר' לעניין זה חוזר מנהל רפואה מס' 31/99 "פניה דחופה לבית משפט לצורך מינוי אפוטרופוס על גוף או לצורך אישור פעולה רפואית", ורענון הנושא בחוזר מינהל רפואה מס' 45/2004.

אפוטרופוס לרכוש: שמירת נכסי וכספי החסוי, ניהולם ופיתוחם ושימוש בהם לטובתו ולצרכיו של החסוי.

בעת קבלת כתב מינוי אפוטרופוס לעיונו של בית החולים, יש לבחון היטב את תוכנו: מיהו האפוטרופוס הממונה? האם מדובר במינוי אפוטרופוס לגוף או לרכוש? האם המינוי מוגבל לפרוצדורה מסוימת, או לתקופת אשפוז ספציפית? האם המינוי מוגבל בזמן או בדרך אחרת?

משמעות מינוי אפוטרופוס:

רמות הגבלת כשרות משפטית של מטופלים

  1. חסוי - אדם שמונה לו אפוטרופוס נחשב חסוי, ויש לכך משמעות של הגבלה מסוימת על כשירותו המשפטית. מעמדו זה דומה למעמדו של קטין ביחס להוריו. פעולות החסוי משוללות תוקף משפטי בהיעדר אישור של אפוטרופסו, והוא מחויב לציית להנחיות האפוטרופוס גם אם הן מנוגדות לרצונו (ראה סעיף 43 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות: "החסוי חייב למלא אחרי הוראות האפוטרופוס בענייני אפוטרופסות שנקבעו על-ידי בית המשפט").

  1. פסול דין: לא כל חסוי הוא גם פסול דין. ההבדל נעוץ במידת ההגבלה על הכשרות המשפטית. כשרותו של חסוי מוגבלת, בעוד שכשרותו של פסול דין נשללה לחלוטין.  הכרזת חולה נפש כפסול דין, עפ"י סעיף 8 לחוק הכשרות: "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין". כאמור, המשמעות – אינו כשיר לבצע פעולות משפטיות.

לראש הדף

תפקידיו של האפוטרופוס:

לדאוג לענייניו של החסוי, לפעול לטובת החסוי כדרך שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. החוק קובע עוד, כי האפוטרופוס חייב לשמוע את דעת החסוי, אם הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו, ולהתחשב ברצונו, במידת האפשר. נציין כי במקרים מסוימים דעתו של האפוטרופוס אינה "סוף פסוק", וניתן לפנות לבית המשפט כאשר יש חילוקי דעות בין האפוטרופוס לחסוי.

הסכמה מדעת בפסיכיאטריה

כאמור לעיל, חוק זכויות החולה מוחל במלואו גם על חולי הנפש.

סעיף 13 לחוק מחייב, כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת. גם סעיף 35 (ח) לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לסוגיית ההסכמה, וקובע כי חולה המאושפז מרצונו לא יקבל טיפול רפואי, למעט טיפול חירום, אלא בהסכמתו.

הסכמה לטיפול: רבים מקרב חולי הנפש הינם כשירים לקבלת החלטות לגבי טיפול רפואי (לא רק בתחום בריאות הנפש). חלקם הגדול חי בקהילה ומנהל אורח חיים רגיל לחלוטין, ואין למחלת הנפש משום השפעה על יכולת המטופל לקלוט מידע ולקבל החלטה מושכלת לגבי גופו, שכן המחלה נמצאת באיזון תרופתי / רמיסיה. 

גם כאשר מדובר בחולה נפש הנמצא באשפוז במוסד פסיכיאטרי (לרבות אשפוז יום), הרי כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס, והצוות מתרשם שהוא מודע למצבו – המטופל נחשב כשיר לקבל החלטות. ככל הניתן, דרך קבלת הסכמתו של מטופל חולה נפש לטיפול תהא כפי שמתקבלת הסכמה מכל חולה אחר, ובהתאם לדרישות בחוק זכויות החולה ובפסיקה: מתן הסבר בשפה ברורה ומובנת, לרבות בדבר סיכונים וסיכויים של הטיפול, אלטרנטיבות טיפוליות וכן הלאה. כמובן, יש לתעד ברשומה.

במידה ומצבו של המטופל משתנה, והצוות מעריך שהוא מנותק מן המציאות או אינו מסוגל להבין את המידע שנמסר לו או לקבל החלטות מסיבה אחרת – יש לפעול למינוי אפוטרופוס לגוף.

הסכמה לאשפוז: סעיף 4 לחוק קובע כי יש להחתים את החולה על הסכמה לאשפוז מרצון ולקבלת טיפול (יש לציין כי טיפולים מסוימים, כדוגמת נזע חשמלי, יחייבו הסכמה נפרדת- ר' להלן). במידה וחולה הנפש מסרב לחתום על הסכמה לאשפוז, יש לרשום את בקשתו בפרוטוקול שייערך וייחתם בידי 2 רופאים או בידי רופא ואחות.

לראש הדף

טיפול בכפייה:

טיפול מרפאתי: פסיכיאטר מחוזי יכול להורות על טיפול מרפאתי כפוי לחולה נפש, לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים. הפסיכיאטר המחוזי יוכל עפ"י בקשה בכתב של המנהל הרפואי של ביה"ח להאריך את תקופת הטיפול, כל פעם ב-6 חודשים.

הקריטריונים להוריה על טיפול מרפאתי כפוי דחוף, בהתאם לחוק טיפול בחולי נפש: המטופל הינו חולה נפש, וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות; הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי; הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.

הקריטריונים להוריה על טיפול מרפאתי כפוי שאינו דחוף, בהתאם לחוק טיפול בחולי נפש: המטופל הינו חולה נפש, וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות; המטופל סירב להיבדק בידי פסיכיאטר; נתקיים בו אחד מאלה: (א) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי; (ב) יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה; (ג) הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו; (ד) הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש.

אשפוז: המנהל הרפואי של ביה"ח רשאי לקבל חולה לאשפוז דחוף בניגוד לרצונו וללא הוראת אשפוז למשך 48 שעות (לאחר שהחולה נבדק בבדיקה רפואית, נפשית וגופנית ונמצא כי יש לאשפזו). תקופת אשפוז עפ"י הוראת אשפוז מפסיכיאטר מחוזי לא תעלה על 7+7 ימים, כאשר ישנה אפשרות הארכה ע"י ועדה פסיכיאטרית.

הקריטריונים להוריה על אשפוז כפוי, בהתאם לחוק טיפול בחולי נפש: המטופל הינו חולה נפש, וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, והוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי.

אמצעי ריסון והגבלה (כדוגמת בידוד, קשירה): לעתים אין מנוס מלרסן את המטופל חולה הנפש, כשהוא מתפרע ומפגין אלימות, בין כלפי עצמו ובין כלפי זולתו (מטופלים אחרים / אנשי הצוות). לאור העובדה שעצם קשירתו של אדם יש בה כדי להוות פגיעה בזכותו לחירות, נקבעו בתקנות הטיפול בחולי הנפש שורה של הגבלות לעניין זה, בסעיפים 28-31.

לראש הדף 

הסכמה בכתב:

חוק זכויות החולה קובע 6 פרוצדורות המחייבות הסכמה בכתב: ניתוח, צינתור, דיאליזה, טיפול בקרינה מייננת (רדיותרפיה), טיפולי הפריה חוץ-גופית, כימותרפיה.

מעבר לסיטואציות אלו (אשר מטבע הדברים אינן נפוצות במסגרת מוסד פסיכיאטרי), מייחדות התקנות לטיפול בחולי נפש סעיף נפרד לעניין טיפול נזע חשמלי (סעיף 34 (א) (3) לתקנות טיפול בחולי נפש: "חולה המאושפז מרצונו, ואם הוא פסול דין - אפוטרופסו, הסכים לכך, בכתב, לפי טופס 7 - הסכמה לטיפול מיוחד – שבתוספת".

סוגיית ההסכמה בהינתן קיומו של אפוטרופוס

כאמור, למטופל הזכות להחליט ולהכריע מה ייעשה בגופו. זכות זו מהווה ביטוי לאוטונומיה שלו. לפיכך, כלל הבסיס בעניין זה קובע, כי אין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם, אם האדם לא נתן את הסכמתו המודעת לכך כפי הנדרש בחוק זכויות החולה.

כפועל יוצא עומדת למטופל גם הזכות לסרב לטיפול רפואי, כאשר בין כלל ההסברים שיש לתת למטופל בטרם מתן טיפול רפואי כלשהו, יש להבהיר לו גם את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהיעדר הטיפול הנ"ל.

מי רשאי לתת הסכמה / לסרב לטיפול? העיקרון הוא כי את ההסכמה צריך לקבל מהמטופל עצמו. אמנם, מקבלי ההסבר לגבי הטיפול והשלכותיו יכולים להיות גם בני המשפחה (ובלבד שהמטופל ויתר על הסודיות בהתייחס אליהם),  אך נותן ההסכמה הוא המטופל בעצמו. יש לזכור, ככל שמדובר במטופל כשיר יש לקבל את הסכמתו המפורשת לאחר שניתן לו מלוא המידע (סיכונים, סיכויים וכדומה).

ככלל, במקרים בהם המטופל אינו כשיר חוקית ליתן הסכמה ומונה לו אפוטרופוס, תינתן ההסכמה על ידי האפוטרופוס.

כמובן, מומלץ  לקבל גם את הסכמתו של החסוי, הן מפאת כבודו של המטופל כאדם, והן מבחינת שיתוף הפעולה מצידו במהלך הטיפול.

 לראש הדף