דלג על קישורי ניווט
אודות היחידה
ניהול סיכונים ברפואה
סוגיות ברפואה ומשפט
חקיקה וחידושי פסיקה
מאמרים


כניסה למורשים


דלג על קישורי ניווט
רשלנות רפואית - מהי?
כללי
חקיקה
נהלים וחוזרים
תמציות פסקי דין
תמציות מאמרים
 

כללי
להזכירך, המידע המצוי באתר ניתן כשירות אינפורמטיבי, בלתי מחייב, אין לראות באמור בפרק זה הנחיה ו/ או משום עצה רפואית או משפטית לעניין זה ראה תנאי שימוש
רשלנות רפואית
 

רקע כללי | עוולת הרשלנות המטפל הסביר מיהו | סיכום

רקע כללי

המשפט הרפואי, כענף של דיני הנזיקין הכלליים, צמח והתפתח מתוך שתי עוולות מרכזיות בפקודת הנזיקין: עוולת הרשלנות ועוולת התקיפה. בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות ניתן להבחין במגמה של הרחבת האחריות של המטפל ושל המוסד הרפואי כלפי המטופל. המסר העולה מפסיקת בתי המשפט הוא של הגנה על המטופל שניזוק. ההגנה על זכויות הפרט בכלל, והמטופל בפרט, מתבטאת בעיקר בשתי דוקטרינות מרכזיות המשמשות לתכלית זו: האחת, הרחבת "חובת הזהירות" במסגרת עוולת הרשלנות על פי דיני הנזיקין המסורתיים; השנייה – יישום דוקטרינת "ההסכמה מדעת" על שני פניה (מימוש זכותו של המטופל לדעת ולהחליט מה ייעשה בגופו, וחובת הגילוי היזום – מסירת מידע - של המטפל כלפי המטופל אודות הטיפול הרפואי).

העוולה האזרחית המתוארת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש}, אשר כותרתה "רשלנות", קובעת: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות. ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו לנזק לזולתו – עושה עוולה".

ההתרשלות הינה הפרה של חובת הזהירות בה חב אדם כלפי אדם אחר. מדובר בהתנהגות הנופלת מן הסטנדרד הנדרש להגנה על הזולת מפני סיכון של נזק בלתי סביר.

לראש הדף ▲ 

לעוולת הרשלנות שלושה יסודות:

  1. קיומה של חובת זהירות;
  2. הפרת חובת הזהירות;
  3. גרימת נזק הנובע מן ההפרה.

יודגש כי אדם אינו מחויב בתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם לאחר אלא אם נתלוו למעשיו שלושת היסודות האמורים: אי הזהירות עצמה אינה יוצרת עילת תביעה, והנזק עצמו אינו יוצר עילת תביעה. יש צורך בקיומם של שלושת היסודות גם יחד.

א.  היסוד הראשון - חובת הזהירות

היסוד הראשון של עוולת הרשלנות קובע, כי אחריות בגין רשלנות מותנית בקיומם של "יחסי רעות" היוצרים זיקה - קשר - בין המזיק לניזוק, ואשר באים לידי ביטוי בכך שעל המזיק מוטלת חובה כלפי הניזוק שלא להתרשל כלפיו.

נקודת המוצא העקרונית היא, כי בין מטפל לבין מי שמטופל על ידו קיימים יחסי "רעות". הטיפול מציב את איש הצוות בזיקה מסוימת למטופל. דיני הנזיקין מחייבים את איש הצוות לנהוג כלפי המטופל בזהירות ובמיומנות, כפי שמטפל נבון וכשיר אחר היה פועל. כלומר, מרגע שמטפל קיבל על עצמו טיפול באדם (בין אם השירות ניתן בתמורה ובין אם לאו), עליו לקחת בחשבון כי אי-נקיטת אמצעי זהירות או מיומנות סבירים מצידו עלולה לגרום למטופל נזק, ועל כן מוטלת עליו "חובת זהירות מושגית" כלפי מי שמטופל על ידו.

על פי פסיקת בתי המשפט, לא די בקיומה של חובת זהירות כללית של מטפל כלפי המטופל, אלא יש לבחון האם בנסיבות המקרה מטפל סביר יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק, כך שאם לא נקט אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק הוא יחוב בפיצויים לניזוק. בלשון המשפטית חובה זו מכונה "חובת זהירות קונקרטית".

 יחד עם זאת, נקבע בפסיקת בתי המשפט כי חיי היום-יום מלאי סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאלה סיכונים טבעיים ורגילים לפעילות אנוש מקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, שחובת הזהירות אינה מתגבשת. חובת הזהירות קיימת רק לגבי סיכון בלתי סביר, סיכון שהחברה רואה אותו בחומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו.

 ב.  היסוד השני - הפרת חובת הזהירות

על פי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, מטפל – ככלל – נדרש לנהוג על פי סטנדרד של התנהגות מקצועית כמקובל באותו תחום. אם מטפל נהג בניגוד ו/או בסטייה מהתנהגות של מטפל סביר וזהיר במקצוע, אז מדובר בהתרשלות, קרי, בהפרה של חובת הזהירות. בהמשך נרחיב על האופן שבו בתי המשפט בוחנים האם התנהלותו של מטפל – במעשה או במחדל - היתה בהתאם לסטנדרד של התנהגות רפואית מקובלת, אם לאו.

בהקשר זה יש ליתן את הדעת, כי מטופל עלול להעלות טענות ו/או השגות על מעשיו ו/או על מחדליו של איש הצוות הרפואי לגבי כל אחד משלבי הטיפול. באופן כללי, השלבים השונים כוללים: תהליך קבלת המטופל; לקיחת אנמנזה; בדיקת המטופל; הפנייה ו/או עריכת בדיקות נחוצות; תהליך הפעלת שיקול הדעת וקביעת אבחנה; קבלת החלטה בדבר אופן הטיפול; מתן הסבר למטופל על ההחלטה הטיפולית; ביצוע הטיפול הרפואי; שחרור המטופל.

 ג.  היסוד השלישי - קיומו של נזק + קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק

נזק - השימוש במונח "נזק" כולל בחובו הן את הפגיעה הנגרמת לאדם בגופו והן את התוצאה של אותה פגיעה. ההגדרה כוללת כל פגיעה שיש עמה חיסור ממצבו הגופני של המטופל, בין אם הוא מתבטא באובדן בפועל של איבר מאברי הגוף, בין אם באובדן תפקודו התקין של הגוף, ובין אם באובדן סיכוי להחלמתו של המטופל. בדרך כלל, מחשבים את המשמעות הכספית של נזקי הגוף שנגרמו למטופל על ידי השוואת מצב הניזוק לפני העוולה עם מצבו לאחריה ובעקבותיה.
 
על פי פקודת הנזיקין, המונח "נזק" כולל, בנוסף לנזק ממוני, גם נזק שאינו ממוני (למשל אי נוחות, וכאב וסבל).

קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק - כאמור, בתביעה בגין רשלנות רפואית חייב המטופל, החולה, להוכיח שקיימת כלפיו חובת זהירות, שהחובה הופרה ושנגרם לו נזק עקב וכתוצאה מן ההפרה, כלומר: שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. מטפל ייחשב כמי שגרם נזק, או תרם לגרימת נזק, באשמתו, אם האשם היה הסיבה או אחת הסיבות לנזק.

חלוקה של נזק בין גורמים שונים – הכלל המשפטי הוא, שכאשר פעולה הדדית של כמה גורמים יצרה תוצאה (נזק) שאינה ניתנת לחלוקה, יימצאו כל הגורמים המעורבים אחראים לנזק כולו. אך אם ניתן מבחינה מעשית להפריד את סך כל הנזק ולייחס חלקים ממנו לכל נתבע, תוגבל האחריות לאותו חלק שעבורו אחראי כל נתבע באופן נפרד. לדוגמא, אם שני מוסדות רפואיים מטפלים במקביל במטופל, וגורמים נזקים בעבודתם הרשלנית, ואם ניתן להבחין בין הנזקים, יהא כל אחד מהם אחראי לנזק שנגרם על ידו.

  • קיימים מקרים בהם קיימת אך ורק הפרה של חובת הזהירות – מבלי שזו גרמה נזק כלשהו. כך, למשל, במקרה שבו ניתנה הוראה של רופא לגבי מטופל, שאין לו כל רגישות, לתת תרופה מסוג אקמול, והצוות נתן למטופל תרופה מסוג אופטלגין. אין מחלוקת כי מתן תרופה שונה מן ההוראה הרפואית מהווה הפרה בוטה של חובת הזהירות, אך מאחר שלא נגרם למטופל כל נזק – אין למטופל עילת תביעה כנגד הצוות הרפואי, שכן היסוד השלישי של עוולת הרשלנות לא התקיים.
  • קיימים מקרים בהם קיימת הפרה של חובת הזהירות אך לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין הנזק: כך, למשל, במקרה שבו בוצעה בדיקת ממוגרפיה לאישה, שבמהלכה לא אובחנה כל פתולוגיה. חודש לאחר מכן אובחן כי היא סובלת מגידול בשד ומגרורות שהתפשטו בגופה. במקרה זה ניתן לטעון, כי למרות שהיתה רשלנות בביצוע בדיקת הממוגרפיה, אין קשר סיבתי בין הרשלנות בביצוע הבדיקה לבין התפשטות מחלת הסרטן ומצבה של המטופלת, שהרי גם לו בדיקת הממוגרפיה היתה מבוצעת באופן סביר והגידול בשד היה מאובחן חודש לפני האבחון בפועל – לא היה בכך כדי לשנות ממהלך המחלה ו/או להביא להחלמתה של המטופלת. דוגמא נוספת ניתן למצוא בת.א.(מחוזי חי') מחסן נ 'מדינת ישראל, שם נקבע כי הרופא המטפל התרשל אמנם באבחון גיל ההיריון, אולם רשלנות זו לא הביאה לנזק, ולולא התקיימה- ממילא לא היה נמנע הנזק

לראש הדף ▲ 

המטפל הסביר - מהו

כאמור, לצורך קיומה של עוולת הרשלנות, יש לבחון האם המטפל הפר את חובת הזהירות כלפי מטופלו.

המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת שאלה זו הוא מבחן המטפל הסביר בנסיבות המקרה. כדי שמטפל ייחשב מטפל סביר, החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת במועד הטיפול הרפואי. כלומר, על המטפל לבסס את החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית ובניסיון קודם, ובהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת במועד הטיפול בעולם הרפואה. אין לבחון את הסטנדרד הרפואי המקובל, בו מחויב מטפל סביר, במועד הגשת התביעה או הדיון בה, שיכולים להתרחש שנים לאחר מועד הטיפול. במילים אחרות, אין לבחון את סטנדרד הטיפול בראיה מאוחרת או ב"חכמה שלאחר מעשה", אלא בראי המטפל הסביר בשעת מעשה.

בנוסף, חשוב להבחין בין טעות בשיקול דעת לבין "רשלנות". כל מטפל עשוי לטעות, אך לא כל טעות בשיקול הדעת שהפעיל המטפל תיחשב הפרת חובת הזהירות ותהווה רשלנות(ראה ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל).

במסגרת בדיקת סטנדרד ההתנהגות המקובל במועד הטיפול, ובהתחשב בכך שמדע הרפואה הינו מדע דינמי המתפתח כל העת, חובה על מטפל לשמור על רמתו המקצועית ולהיות מודע לעדכונים ולהתפתחויות הרפואה בתחומי התמחותו. הכוונה, בהקשר זה, היא אך ורק לעדכונים, להתפתחויות ולגישות שהתבססו בעולם הרפואה, ולא לחידושים שזה עתה נולדו וטרם תפסו את מקומם במדע הרפואה. הוא הדין כאשר החידוש שנוי במחלוקת ואסכולות שונות מגלות כלפיו יחס שונה.

דוגמאות ספציפיות:

  1. בחירה באחת ממספר שיטות מקובלות הינה לגיטימית. מקום שיש שתי אסכולות מקובלות או יותר, בחירתו של מטפל באחת מהן הינה לגיטימית והמטפל לא ייחשב מי שהתרשל (פסק דין קוהריפסק דין ואתורי, פסק דין דרור נתנאלה).
  2. רשלנות בתהליך האבחון הרפואי: החובה המוטלת על מטפל כוללת בדיקת המטופל, לקיחת אנמנזה, ליקוט חומר וניתוחו, ובכלל זה ביצוע בדיקות הנחוצות לצורך קביעת האבחנה. נקבע בפסיקה, כי הימנעות מעריכת בדיקות הנחוצות לצורך אבחון עלולה להצביע על רשלנות.
  3. רשלנות בביצוע ניתוח: החלטה בלתי סבירה על שיטת הניתוח; ניתוח ללא בדיקות הדמיה נחוצות; רשלנות בעצם ביצוע הפעולה הניתוחית; יישום בלתי תקין של ספירת כלי ניתוח והשארת גופים זרים בגוף המנותח.
  4. רשלנות במתן תרופות: מינון מוטעה; מינון לתקופה ארוכה מדי; מתן תרופה שאינה הולמת מצב רפואי ו/או מחלה ו/או רגישות.
  5. רשלנות בביצוע זריקות: אי בדיקת רגישות לחומר המוזרק, הזרקה במקום לא נכון.
  6. הריון ולידה: תביעות רבות בגין רשלנות רפואית נוגעות לסיבוכים במהלך הריון ולידה, ובכלל זה אי מעקב נאות אחר הריון בסיכון גבוה; רשלנות באיתור פגמים ומומים בעובר; רשלנות בבחירת שיטת הילוד (לידה רגילה, לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי); אי ביצוע ניתוח קיסרי בכלל ו/או במועד; עיכוב בקבלת החלטה על ניתוח קיסרי; הערכה שגויה של גודל ומשקל העובר; אי תשומת לב לסימני מצוקה של עובר; ביצוע לקוי של זריקת אפידורל, ראה עוד בניהול סיכונים במיילדות'.
  7. נפילות: לעיתים, במהלך השהייה במוסד הרפואי, נופלים מטופלים שונים, ביניהם מטופלים בעלי מצב נפשי מבולבל, זקנים וילדים. הכוונה לנפילות ממיטה, מכסא, בשירותים ו/או במקלחת, ובמדרגות; התעלפויות, מעידות וכיוצא בזה.

לראש הדף ▲ 

סיכום
עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין אינה ייחודית למערכת היחסים שבין מטפל למטופל, אלא לכל מערכת יחסים בין מזיק לניזוק, ובלבד שחלה על המזיק חובת זהירות כלפי הניזוק, כלומר, קיימים בין הצדדים "יחסי רעות" המקימים על המזיק חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע נזק.

רשלנות, מעצם הגדרתה, אינה טעונה כוונה מצד המזיק להזיק לנפגע או לפגוע בו. במובן זה, "ייחודה" של הרשלנות הרפואית, להבדיל מכל רשלנות אחרת, היא שכוונת המזיק – המטפל הנתבע - היתה לסייע, לעזור ולרפא את החולה, המטופל. כך או כך, לצורך הוכחת עוולת הרשלנות, באשר היא, צריכים להתקיים כל היסודות הקבועים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

לראש הדף ▲