העובדות: מטופלת בבית חולים פסיכיאטרי, אשר יצאה לחופשה, קפצה אל מותה מקומה עליונה בביה"ח הדסה (שנת 1999).

בכתב התביעה נטען לקיומם של כשלים שונים, ובעיקר להתרשלות הצוות שאפשר את יציאתה בכלל, ומבלי שתואמה עם בני המשפחה, ללא ליווי וללא השגחה.

במסגרת ההליך ניתנו חוות דעת סותרות של מומחים מ-2 הצדדים, וכן ניתנה חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, אשר תמכה בעמדת ההגנה ולא מצאה רשלנות.

בפסק דינו בחן בית המשפט 3 שאלות:

1. האם נפל פגם בהחלטה לאפשר את יציאתה של המנוחה לחופשה במועד הנדון, והאם ניתן וצריך היה לצפות באותו שלב את האפשרות שתתאבד זמן קצר לאחר מכן:

נפסק, כי לא נפל כל פגם בהחלטה לאפשר את יציאתה של המנוחה לחופשה כחלק מההליך הטיפולי (שלא היה אשפוז כפוי בשלב זה). נוכח השיפור במצבה של המנוחה, התפקוד והנכונות שהראתה לאשפוז שיקומי ארוך טווח, היה השיקול שנעשה – לאפשר יציאה לחופשה קצרה כחלק מתהליך בניית האמון עם החולה – שיקול סביר ותקין. שיקול זה נעשה בהינתן ההיכרות הממושכת וההדוקה של הצוות עם המנוחה, ויכולתו להעריך את מצבה בטרם השחרור על ידי הרופא המטפל. מבחינה זו לא היה גם הכרח בביצוע הערכת סיכון כתובה.

העובדה שמיד לאחר היציאה לחופשה אירעה ההתאבדות היא 'חוכמה שבדיעבד' ואינה יכולה להביא לקביעה כי הייתה רשלנות.

2. האם התהליך שקדם ליציאתה לחופשה היה תקין, האם היה צריך לנקוט בצעדים נוספים ובהם יצירת קשר עם הבעל או עם אדם אחר או ליווי:

נדחתה עמדת התביעה לפיה ההימנעות מלהתקשר לבעל היתה רשלנית. לא הוכח כי היה נוהג שלפיו נמסרה לבעל הודעה באופן קבוע על כל מקרה שבו יצאה המנוחה לחופשה, זאת בפרט לאור העובדה שהבעל לא שיתף פעולה עם הטיפול, ראה במחלתה של אשתו "דיבוק" – ולא היה טעם ליצור עמו קשר. בנוסף, הדבר לא היה מונע את האובדנות. נוהל משרד הבריאות שעליו נסמכים התובעים מחייב אמנם לוודא עם "הגורם המארח" את היכולת לקבל את החולה; תדרוך לגבי תרופות והסדרת החזרה – ואולם במקרה זה יצאה המנוחה לביתה שלה ולא לחופשה אצל 'מארח'. לאור מצבה של המנוחה כפי שתועד ברשומה, גם לא היה מקום להצמיד לה מלווה.

3. האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין כל מעשה או מחדל של בית החולים, ככל שהיו, לבין התאבדותה של המנוחה:

המנוחה סבלה ממחלות קשות ועשתה שבעה ניסיונות אובדניים קודמים. כלומר המנוחה קיבלה החלטה להתאבד, ויש להניח כי נוכח החלטה זו הייתה מנסה לבצע את תכניתה ללא קשר למקום ולזמן. "מבחינה זו ספק אם במקרה זה מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי, במובן זה שאלמלא היציאה לחופשה לא הייתה המנוחה שמה קץ לחייה, והאם מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הבוחן קיומה של צפיות למעשה ההתאבדות.

התביעה נדחתה.

המדובר ב"בקשה דחופה למתן הוראות בעניין ניתוח", שהוגשה ע"י הקרן לטיפול בחסויים (אפוטרופוס של המטופל הנוגע בדבר). החסוי, מאושפז מזה זמן לא מבוטל במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים הדסה עין כרם.

לבקשה צורף מכתבה של רופאה המטפלת בו, המתאר כי החסוי סובל מאי ספיקת לב מתקדמת הגורמת לצבירת נוזלים ניכרת, וכן ממחלה הגורמת להיצרות משמעותית בכלי הדם המספקים דם לגפיים (עקב כך נאלץ לעבור קטיעה). עוד סובל החסוי גם ממחלת הסכרת, והוא מעשן כבד. בעקבות כל הנ"ל נוצרה אי ספיקת כליות, המגיעה בימים אלה למצב סופני. לאור האמור לעיל עלתה שאלת טיפול כלייתי חליפי - דיאליזה.

לבקשה צורפה גם הערכה פסיכיאטרית: החסוי מתואר כחולה סכיזופרניה כרונית עם מצב גופני מורכב וקשה ביותר, חסר תובנה למצבו ושיפוט לקוי. נאמר כי הוא אינו נוטל את הטיפול התרופתי הנדרש, ומתנגד לדיאליזה בטענה שאינו חולה. הוא מקבל טיפול חלקי, ומאושפז בהוראת אשפוז מידי פעם. עוד הועלה הקושי בטיפול דיאליטי למטופל זה, לאור הצורך בשיתוף פעולה מצדו (שאינו מתקיים כאן), והחשש כי יזיק לעצמו במהלך הטיפול, למשל ע"י שליפת הצנתר, מה שעלול להביא לדימום מסכן חיים תוך זמן קצר.

בית המשפט פסק:

"מדובר בפעולה כירורגית לכל דבר, וכאשר מדובר בחולה אשר מתנגד לטיפולים רפואיים מכל הסוגים, ואשר עלול לגרום נזק לעצמו על ידי שליפת הצנתר, וכאשר הסיכוי שיתמסר לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע נמוך כאמור לעיל, נראה שיש להימנע מלהורות על הפרוצדורה המוצעת, דהיינו הכנסת צנתר לצורך הדיאליזה. אני ער לכך, שללא דיאליזה מצבו של החסוי עלול להתדרדר עד כדי סכנה ממשית לחייו. יחד עם זאת, גם אם הפרוצדורה תצליח, מבחינה פיזית -גופנית, הסכנות של פגיעה חמורה על ידי מעשי החסוי עצמו, יחד עם הצורך בפיקוח צמוד במיוחד עליו 24 שעות ביממה, שגם לפיקוח זה הוא עשוי להתנגד בצורה אלימה, עולות על הסכנות בהשארת המצב כמו שהוא. אין ספק שהצוות הרפואי יעשה כל שביכולתו לשכנע את החסוי לקבל טיפול תרופתי ואחר, ויטפל בכל אירוע חריג בהתאם לצורכי השעה. לאור כל האמור, אינני רואה מקום ליתן הוראות לביצוע הפרוצדורה המוצעת.

כמובן על האפוטרופא להמשיך ולעזור לחסוי בכל דרך אפשרית, לייצג אותו נאמנה בכל הליך בנוגע להמשך אישפוזו הכפוי, למצוא כל דרך אפשרית להקל עליו מבחינת המגורים ככל שניתן לשחררו מבית החולים, וכל זאת במסגרת האילוצים הכספיים והסמכויות וההנחיות הקיימות בעניין".

המדובר בתובע יליד 1986, אשר לטענתו הנתבעים התרשלו כלפיו בעת מתן טיפול רפואי הנוגע למצבו הנפשי (שנת 2002 – אז היה בן 16), כאשר בעקבות אי מתן טיפול נכון ומידע עדכני להוריו, שוחרר התובע לחופשה בבית הוריו, ושם עבר ניסיון אובדני בקפיצה מחלון חדרו (קומה 4).

העובדות: הנער נלקח ל"הדסה" ע"י אימו, לאור תוקפנות ואיום להתאבד. לאחר הערכה כפסיכוטי עקב צריכת סמים (ולא אובדני), שוחרר לטיפול אמבולטורי. הוא הובא בשנית לביה"ח לאחר יומיים, בעקבות אירוע ספציפי של איום אובדני ע"י חיתוך ורידים, בעת שהחזיק סכין בידו (יום 16.11.02) - אושפז במח' פתוחה בהדסה - מחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. לאחר מס' ימי אשפוז הועבר למחלקה סגורה בבי"ח הפסיכיאטרי "איתנים" (ממשלתי). יחד עם התובע נשלח ע"י הדסה מכתב "סיכום ביניים מקוצר". לאחר כשבועיים אשפוז שוחרר התובע לחופשה בבית אימו - ובשעות הערב ניסה להתאבד בקפיצה מהחלון בקומה הרביעית. לתובע נגרמו נכויות אורטופדיות ונכות נפשית.

טענות התביעה לעניין רשומה: התובע טוען כי מכתב הסיכום של הדסה לוקה בחסר, ונעדרים ממנו פרטים משמעותיים ביותר: ניסיון התובע להתאבד, אמירותיו כי לא מגיע לו לחיות, מחשבות אובדניות, אלימות התובע כלפי האחרים וכלפי הרכוש. באיתנים, לא פורט אם נערכה שיחה בין רופאים בעת קבלת התובע. נטען כי כל תהליך ההעברה והקבלה לאיתנים אינו ברור, וכי באיתנים לא עשו מאמץ לבירור מצבו קודם להגעתו. עוד נטען כי התיעוד רפואי חסר, או שלא הוכן כלל (למשל טופס קבלה סיעודית בבית החולים איתנים, שאמור לשקף את מצבו הרפואי ומסוכנות התובע לעצמו ולאחרים). כמו כן טוען התובע למחיקות ברשומים רפואיים, רישומים שהוספו בדיעבד, חוסר ברישומים בדבר שיחות של רופאים עם התובע והוריו. התובע טוען בהקשר זה ל"נזק ראייתי" שגרמו הנתבעים.

נפסק: רופאי הדסה לא שקלו במידה הראויה את איומי האובדנות של התובע. שלילת המידע מרופאי איתנים, יכלה בהחלט להשפיע על שיקול דעתם, ולכן הייתה חובה לכלול מידע זה במכתב הסיכום המקוצר.

מבחינת קשר סיבתי נפסק, כי גם אילו היה נמסר מלוא המידע על ידי הדסה מאיתנים, לא היה בכך לשלול את מתן החופשה, אלא הדבר היה יכול לשנות את ההוראות שהיה על הצוות הרפואי באיתנים לתת להורים, היינו הוראות שכוללות השגחה צמודה לחלוטין: "... סבורני כי אילו היה פרוש מלוא המידע לפני רופאי איתנים, היו ניתנות הוראות להשגחה ושמירה צמודה. נראה כי גם ללא המידע שהושמט על ידי הדסה, היה מקום להורות להורים על שמירה (השגחה צמודה, כדי להסיר חשש שהתובע ינסה לפגוע לעצמו בחופשה הראשונה שהוא מקבל, ברור כי מתן מלוא המידע מהדסה היה מחזק צורך זה, מבליט אותו ומדגיש אותו לפני רופאי איתנים".

לסיכום נפסק: "אילו היה נאמר להורים כי עליהם להיות כל העת במחיצת התובע, היה ניסיון ההתאבדות נמנע. הדסה, בכך שלא כללה במכתב את אותו אירוע בעל משמעות מיום 16/11/02 הביאה לכך שלא עמדו מלא הנתונים בפני הצוות הרפואי באיתנים, ואילו הצוות הרפואי באיתנים לא דרש מהדסה מכתב סיכום סופי, את מלוא התיק הרפואי, לא ברר באופן ממצה אם היו ניסיונות אובדניים בעבר. לפיכך, סבורני, כי במקרה זה, יש לחלק את האחריות בין איתנים להדסה באופן שווה".

החלטת מחוזי הדוחה ערעור על החלטת הארכת אשפוז פסיכיאטרי כפוי ע"י וועדה פסיכיאטרית.

עובדות: המדובר בחולת סכיזופרניה בת 70, אשר חדלה ליטול את תרופותיה ועל כן החמיר מצבה. היא החלה לשוטט בלילות, לאיים על השכנים, וכן הפגינה התנהגות תוקפנית כלפי בעלה ואיימה להרגו. על רקע זה הוציא הפסיכיאטר המחוזי ביום 26.5.10 הוראת אשפוז, אשר הוארכה למשך 7 ימים נוספים. לאחר מכן הוארכה תקופת האשפוז פעמיים ע"י הועדה הפסיכיאטרית.

ערר שהוגש לוועדה – נדחה, ולפיכך נפתח ההליך הנוכחי.

נפסק: הוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת להאריך את האשפוז כפי סמכויותיה בסעיף 10(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל הרפואי של בית החולים. היינו, שקודם לדיון בפני הוועדה נדרש כי יקוים עיון קפדני של הרופאים המטפלים בחולה באשר למצבו, לטיפול שניתן לו, וכו', תוך שקילת הצורך בהמשך האשפוז, והנימוקים לכך. תוצאות עיון זה חייבות לעמוד בפני הוועדה לקראת דיונה בעניינו של החולה.

אמנם, בית המשפט משתכנע כי הדיון בוועדה היה יסודי ומעמיק, כי הערכת המסוכנות סבירה, וכי ההחלטה כשלעצמה נראית מבוססת ומתבקשת. ואולם, מציין בית המשפט, השאלה איננה האם ההחלטה נכונה ומוצדקת, בנסיבות המקרה, אלא האם ההליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה עמד בדרישות החוק.

הערעור התקבל, שכן הפניה לועדה לא כללה בקשה מפורשת להארכת האשפוז. אם העריכה הועדה כי ישנו מקום להארכה נוספת של האשפוז, קובע בית המשפט, "היה עליה לזמן לדיון בפניה את הרופאה, להפנות אליה שאלות בקשר לכך ולקבל ממנה הסברים ו/או השלמות להפניה המונחת בפניה, כך שתוכל לרשום בפרוטוקול את הסברי הרופאה והנימוקים לכך שהארכת תקופת האשפוז מתבקשת, באלו תנאים, באלו נסיבות, וכו'. דומה שבדרך זו ניתן היה לרפא את הפגם שבבקשה המקורית".

העובדות: חולה סכיזופרניה, אשר הקרן לטיפול בחסויים מונתה כאפוטרופוס שלו. החסוי לא הוכרז פסול דין.

בשנת 2007 חתמה הקרן על הסכמה לאשפוז במחלקה סגורה. בשנת 2009 דרש המטופל לשחררו מאשפוז. לאור העובדה שרופאיו סברו שהוא מהווה סכנה מיידית לעצמו ולזולת, ביקש מנהל ביה"ח מהפסיכיאטר המחוזי להורות על אישפוזו לפי סעיף 4 (ד) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א – 1991, ואכן ניתנה הוראה על אשפוז כפוי.

ערר שהוגש לועדה הפסיכיאטרית נדחה ביום 25/11/2009. בהמשך אף האריכה הוועדה את תקופת האשפוז.

ערעור שהוגש לביהמ"ש לעניינים מנהליים על שתי ההחלטות נדחה. נקבע כי לא היו פגמים משפטיים בהליכים השונים.

על קביעה זו הוגשה לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור, בה עסקינן כאן:

נפסק: במקרה ומדובר בחסוי שלא הוכרז פסול דין והאפוטרופוס סבור כי בקשת השחרור אינה תואמת את טובת החסוי, עליו לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לעניין זה. כשמדובר בפסול דין בקשת השחרור ניתנת לביטול על ידי האפוטרופוס, אך רצוי שגם דבר זה ייעשה באישור של בית המשפט.

הוראת סעיף 4 (ד) לחוק טיפול בחולי נפש (המאפשרת למנהל בית החולים לבקש מהפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז תוך 48 שעות מהגשת בקשתו של החולה לשחרור) גוברת על הוראת סעיף 9 (ב) [הוריה על אשפוז כפוי] שכן תכלית ההוראה בסעיף 4 (ד) מטרתה להבטיח רצף אשפוזי.

תקנה 13 (ב) לתקנות טיפול בחולי נפש מתייחסת להסכמה לאשפוז בהקשר לחולה שמונה לו אפוטרופוס, אך אין הבחנה בין חולה שהוכרז פסול דין, לחולה שלא הוכרז כאמור. בית המשפט קובע: במקרה של חסוי שהוכרז פסול דין, חייב אפוטרופוס לשמוע את עמדת החסוי בטרם יחתום בשמו על הסכמה לאשפוז. הדין הקיים מסתפק בהסכמת האפוטרופוס גם במקרה שהחסוי אינו מסכים לאשפוז. עוד מוסיף בית המשפט כי במקרי אי הסכמה, או במקרים של הסכמה מתמשכת מצד האפוטרופוס – נחוצה בקרה, והוא מתייחס לצורך בעיגון נורמטיבי של בקרה ע"י משרד הבריאות. במקרה בו החסוי לא הוכרז פסול דין והוא מתנגד לאשפוז - אין די בהסכמת האפוטרופוס, ונחוצה שמיעת דעתו של החסוי – במקרה של מחלוקת יכריע בית המשפט.

העובדות: ילידת 1963, נשואה ואם ל-2 ילדים קטינים. מוכרת למע' הפסיכיאטרית, בעברה ניסיונות אובדניים. ביום 7.10.92 ניסתה לקפוץ מקומה 4, ונעצרה ע"י בעלה. למחרת הגיעו יחד לבי"ח פסיכיאטרי, בו טופלה ואושפזה בעבר. הם סרבו לאשפוז במחלקה הסגורה, והוחלט על אשפוז במח' פתוחה, בסטטוס הסתכלות מיוחדת. לאחר מס' ימים הציתה את עצמה. אושפזה בבי"ח כללי, שם נפטרה לאחר שבועיים.

טענת התביעה: רשלנות, נוכח האמפתיה וההיכרות רבת השנים של הצוות עם המטופלת, הוטה שיקול הדעת לקולא, ניתן משקל רב מדי להתנגדות להתאשפז במח' הסגורה, וניתנו הוראות פיקוח והשגחה שאינן תואמות לנסיבות.

בית המשפט דן בסוגיית ההסכמה כאשר מדובר בחולה נפש: על רופא לרכוש ולקיים את האמון של החולה, ולשם כך להראות במידת האפשר שיש מצדו אמון בחולה וברצונו להתגבר על מחלתו. עניין חשיבות הסכמת החולה והוולונטריות בקבלת טיפול רפואי במחלות נפש אף נגזר מהעקרונות האמורים והמומלצים לשרת את ציבור המטפלים בתחום בריאות הנפש. לעמדת החולה משקל משמעותי מקום שבו סירובו להתאשפז מחייב היה אשפוז כפוי על מגבלותיו. אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ובני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של אדם.

ההסכמה לא רק שחשובה מבחינת שמירת כבוד החולה, אלא קיימת לה השפעה קריטית על הצלחת הטיפול שנעשה כברית לחוזה טיפולי, שמרכיב הכרחי בה הוא מרכיב ההסכמה.

התחשבות בדעת החולה נעשתה על פי המקובל וכמתחייב, על פי עקרונות הומאניים וטיפוליים ולמטרה טיפולית. מתן משקל משמעותי והתחשבות זו לנושא הסכמת המנוחה, אינו מוכיח הטיית שיקול הדעת מתוך אמפטיה, אלא עשוי להיות תולדה של שיקול דעת ענייני, המתחשב בחובת מציאת הפיתרון המידתי והראוי.

התביעה נדחתה.

העובדות: התובע הועסק כשומר על ידי הנתבעת 1 "מיקוד אבטחה", שהיא חברה העוסקת במתן שירותי אבטחה וקבלנות כוח אדם. הנתבע מס' 6 (היורה) הועסק אף הוא כשומר על ידי מיקוד אבטחה, במקביל ללימודיו כסטודנט באוניברסיטת חיפה (אף היא נתבעת בתיק). האוניברסיטה מפעילה מרכז לייעוץ פסיכולוגי לרווחת הסטודנטים ("המדור הקליני"),  והנתבע פנה לשם ביוזמתו לשם קבלת טיפול נפשי. בין התובע לנתבע היורה נוצרו חיכוכים על רקע היעדרויות ואיחורים תכופים של התובע מהעבודה, עד כי התובע פוטר מעבודתו, כפי הנראה עקב דיווח של הנתבע היורה על איחוריו אלו.

ביום 9.11.2004 בלילה, בעת שהנתבע היה במשמרת אבטחה בחניון, הגיע התובע, ניפץ מראה של מכונית אחת לפחות, כאשר מכאן ואילך נתפתח אירוע שבסופו ירה הנתבע מספר כדורים מאקדחו, וכתוצאה מכך נפגע התובע בעכוז, באוזן ובאיברים פנימיים ונגרמה לו נכות גבוהה לצמיתות.

טענות התביעה:

היורה הורשע בפלילים, וכעת הוגשה תביעה אזרחית ע"י הנפגע, כאשר תמצית טענותיו הינן כלפי חברת האבטחה (בכך שהתרשלו בהליך קבלתו והכשרתו של הנתבע לעבודה כשומר); כנגד המדינה (בכך שמשרד הבריאות נמנע מלהעביר דיווח נכון ומהימן לפקיד הרישוי  במשרד הפנים אודות מצבו של הנתבע בהתאם לסעיף 11 א' לחוק כלי היריה, התש"ט- 1949); כנגד משרד הפנים (בכך שהתרשל במתן רשיון נשק לנתבע ובכך שנמנע מלבדוק את עברו הרפואי או הנפשי של הנתבע); כנגד משרד הביטחון (כך שלא העביר מידע למשרד הפנים בדבר אי גיוסו של הנתבע לשירות חובה בצה"ל ולא דיווח למשרד הבריאות אודות מצבו הבריאותי); כנגד האוניברסיטה (בכך שהמדור הקליני לא דיווח למשרד הבריאות כמתחייב מהוראות סעיף 11 א' לחוק כלי יריה אודות מצבו הנפשי של הנתבע); וכמובן כנגד היורה עצמו (תחילה טען לתקיפה, ובהמשך טענת רשלנות).  

הטענות נדחו. להלן עיקרי פסיקת ביהמ"ש:

לגבי המדינה: אין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע עקב מעשה התקיפה של הנתבע, לבין מעשיה או מחדליה של המדינה. המדינה לא יכולה הייתה לצפות את המעשה, ויש לראות את הנתבע כ"גורם זר מתערב". לגבי משרד הבריאות: לא היה לו כל מידע הנוגע לנתבע, אשר לא אושפז, לא נבדק ולא טופל אי פעם במוסד ציבורי לבריאות הנפש.

לעניין חובתו לכאורה של המדור הקליני באוניברסיטה: התובע מפנה לסעיף 11 א' לחוק כלי יריה, וזו לשונו:

"(א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל.

(ב)(1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות...

(ב)(2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל...".

נפסק: על פסיכולוג מוטלת חובת דיווח לפי סעיף 11 א לחוק כלי ירייה, ללא קשר לשאלה אם הטיפול נעשה במסגרת פרטית או ציבורית. בית המשפט בוחן האם הופרה חובת הדיווח, לאור העובדה כי אין חולק כי המתמחה בפסיכולוגיה שטיפל בנתבע וצוות המטפלים במדור הקליני,  ידעו שהנתבע עובד כשומר.

נפסק: אין להטיל אחריות על המדור הקליני. הנתבע לא היה במצב פסיכוטי או קרוב לכך באף שלב של הטיפול. העובדה שחווה ניסיונות אובדניים בגיל ההתבגרות, אינה מעידה על מסוכנותו. אין לבחון את הדברים מתוך חכמה שלאחר מעשה, אלא בהתאם לנתונים שהיו בפני המטפלים בנתבע (עולה חדש במצוקה כלכלית, הגיע מיוזמתו, ללא רושם למסוכנות).

יש לתת משקל הולם לחובת הסודיות בתחום הטיפול הנפשי: הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי האמון של המטופל במטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה הכרחית לשם אבחנה וטיפול. העלאת רף חובת הדיווח עשויה לגרום לתוצאה קשה יותר מ"פסיכולוגיה מתגוננת", עד כדי קעקוע של מוסד הטיפול עצמו. בהיעדר בסיס של סודיות מובטחת, יש חשש שהמטופל לא יגיע  מלכתחילה לטיפול, או שהמטופל יעלים ויסתיר מידע מהמטפל, שמא מידע זה ידווח לגורמים שונים ויגרום לו לאבד את משלח ידו/ פרנסתו.

אנשי טיפול בתחום הנפשי, מתלבטים מעשה של יום ביומו לגבי חובות הדיווח המוטלות עליהם על פי חוק, והם מפעילים שיקול דעת המבוסס על היכרות קרובה ואינטימית של המטופל. שומא על בית המשפט להישמר שלא להיכנס "ברגל גסה" למתחם שיקול הדעת של אנשי הטיפול, כחכמה שלאחר מעשה. המטפל הוא שמכיר את המטופל היכרות אינטימית, ויכול לעתים ללמוד על מסוכנתו או היעדר מסוכנתו גם מדרך התנהגותו והתנהלותו של המטופל. המטפל עשוי לטעות, אך לא כל הערכת מסוכנות שגויה של מטפל משמעה רשלנות של המטפל, ולא כל סכנה אפשרית תיאורטית, אמורה להטיל על המטפל חובת דיווח. התערבות בית המשפט בדרך של הטלת אחריות בדיעבד עקב הפרת חובת דיווח, צריכה להיעשות בזהירות ובמשורה. חובת הסודיות מסתיימת במקום בו מתחילה סכנה לצד שלישי, שאז קמה חובה משפטית מקצועית אתית להגן על הצד השלישי.

העובדות : התובע (יליד 68'), תושב שוויץ, הגיע לישראל לאחר טיול בן  3 חודשים בהודו. כשבוע לאחר הגיעו ארצה החל התובע לחוש ברע וסבל מחום גבוה, תשישות וכאבי ראש. משלא חל שיפור במצבו, והחום הגבוה לא ירד ואף הופיעה פריחה בכל חלקי גופו, הופנה ע"י הרופא שטיפל בו לאשפוז בביה"ח שערי צדק. לאחר מספר בדיקות במיון הופנה התובע לאשפוז במחלקה פנימית ב', להמשך בירור ומעקב.
נוכח תלונותיו לגבי חוסר יכולתו להירדם, נרשמה הוראה למתן כדור שינה במידה והתובע לא יצליח להירדם בלילה. לאחר חצות משהתובע התלונן כי אינו מצליח להירדם, ניתן לו כדור שינה.
לא ברור מה אירע לאחר מכן פרט לכך שהתובע החליף בגדים בתכיפות, שכן התובע אינו זוכר דבר. כל שידוע הוא כי בשעות הבוקר המוקדמות נתחוור לאחות כי התובע אינו במיטתו. התובע התגלה שרוע על גג הקומה הרביעית, ארבע קומות מתחת לחדר בו אושפז, כשהוא מחוסר הכרה. הוא קיבל טיפול בחדר המיון של ביה"ח ובהמשך הועבר לביה"ח הדסה עין כרם.
בכתב התביעה נטען:
התרשלות- התאונה ארעה כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של הנתבע, משלא אובחן מצבו של התובע כמי שנזקק להשגחה צמודה וחרף מצבו הקשה לא ננקטו האמצעים הנדרשים להבטחת שלומו.
 הדבר מדבר בעד עצמו (סעיף 41 לפקודת הנזיקין)- התובע טען כי אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה וכי על הנתבע הנטל להוכיח כי לא התרשל.

נפסק לעניין התרשלות:
• אין מחלוקת לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית מצדו של רופא או כל מי שנמנה על הצוות הרפואי של ביה"ח, כלפי חולה המטופל על ידו. סלע המחלוקת נוגע לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, דהיינו האם ניתן וצריך היה  לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות התאונה שארעה. התשובה לשאלה זו נגזרת מן השאלה האם שגה הנתבע בהערכת מצבו הנפשי והפיזי של התובע.
התובע היה בשלהי שנות העשרים לחייו, ללא רקע של מחלות נפשיות, האירוע התרחש בשעות שלפנות בוקר, לאחר שלתובע ניתן כדור שינה. בהתאם לכך, נקבע כי תלונותיו זכו למענה וטיפול הולמים וכי הנתבע לא חסך במשאבים לבירור מצבו באופן מקיף: ההפניה לבי"ח שערי צדק היתה בעקבות מצבו הפיזי של התובע וההשגחה לה היה זקוק היא עצם ההימצאות באשפוז, בשים לב להיותו תייר חסר בית בארץ. את תשישותו ועצבנותו של הנתבע ייחסו הרופאים למחלת החום. לאור תלונות התובע על ירידה בריכוז ובזיכרון נבדק התובע ע"י נוירולוג שציין ברישום הבדיקה כי התובע סובל מחוסר שינה ואיטיות מחשבה ללא הזיות או מחשבות שווא. לתובע לא נערכה בדיקה פסיכיאטרית, מאחר ולא היתה אינדיקציה לקיומה של בעיה פסיכיאטרית. על אף שהתובע נבדק ע"י מומחים אחדים, ותלונותיו זכו לאוזן קשבת והתייחסות מקצועית ומקיפה, הרי שלא אובחנה אצלו כל מצוקה או בעיה פסיכיאטרית שהצריכה טיפול, התייחסות או השגחה מיוחדים בקשר לתחום זה. אין לצפות מהמערכת הרפואית כי תציב השגחה ושמירה מיוחדים על כל חולה חרד, על אף מצבו המעורר דאגה בעיני בני משפחתו.
בשים לב לחום הגבוה ממנו סבל התובע, אשר יכול ויגרום להזעת יתר, גם לו החלפת הבגדים התכופה של התובע היתה מובאת לידיעת הגורמים המטפלים בזמן אמת, לא היה בכך כדי להצביע על התנהגות קיצונית בחריגותה. שיטוטיו במחלקה רק מעידים על חוסר יכולתו להירדם וחוסר השקט בו היה שרוי ולמעשה היוו חלק מן הבעיה בגינה אושפז להשגחה. נקבע כי לא ניכר כל סימן מוקדם שלתובע כוונות אובדניות.
נקבע כי בנסיבות האמורות לא נדרש היה בית החולים לצפות אירוע אובדני כלשהו מצד התובע ולכן גם לא היתה מוטלת עליו כל חובה להציב על התובע שמירה או השגחה מיוחדים. לפיכך, הנתבע לא הפר את חובת הזהירות המוטלת על מוסד רפואי כלפי החולים המאושפזים בין כתליו. חובת ההשגחה של הצוות הרפואי בבית החולים על החולים המאושפזים במחלקות השונות אינה מוחלטת ואין מקום לחייב את בית החולים בכל תאונה המתרחשת בין כתליו גם אם זו מצויה מחוץ לטווח הצפיה.

נפסק, לעניין "הדבר מדבר בעד עצמו":
סעיף 41 לפקודת הנזיקין מעגן את הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' ומאפשר את הפיכת נטל הראיה והשתת חובת ההסבר על הנתבע. על מנת שסעיף זה יחול נדרשים שלושה תנאים מצטברים:
1. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה הנסיבות שגרמו לאירוע בו נגרם לו הנזק.
2. הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה עליו.
3. אירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע נהג באופן רשלני.
ביהמ"ש דחה את הטענה כי התובע נפל מן החלון, להבדיל מקפיצה אותה ביצע מתוך מצוקה נפשית, לפי שלא הוצגה כל חוות דעת או ראיה אחרת שתצביע על ליקוי בטיחותי או פגם כלשהו הקשור למבנה החלון, צורתו, סגירתו, העדר סורג וכיוצ"ב. לפיכך, נקבע כי אין להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

התביעה נדחתה.

מדובר בתביעה לפיצויים בגין מותה של חולה פסיכיאטרית, אשר התאבדה בגיל 24 בין כותלי בית החולים תל השומר בעת אשפוזה במח' פנימית.

לא היתה מחלוקת כי היתה התרשלות של הנתבעים. עם זאת, טענו הנתבעים כי יש לייחס למנוחה 50% רשלנות תורמת, שכן בעת שנבדקה במחלקה ע"י הנתבע 3 מצבה כבר השתפר, והיא דיברה לעניין, שיתפה פעולה והשיבה לשאלות הרופא. לטענת ההגנה, האשם התורם התבטא בכך שסיפקה רק מידע חלקי לגבי עברה האובדני.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:

די היה במה שכן דווח לבית החולים, כדי ליצור אחריות למנוע ניסיון התאבדות נוסף. אשמו של בית החולים הוא שהמידע שנמסר לו, לא גרם לנקיטת אמצעי ביטחון בסיסיים כמו שמירה, לינה בחדר מסורג ו/או חלונות נעולים. המדובר בחולה מאושפזת במצב לא יציב, שאפילו לא ניתן לייחס לה רצון קונקרטי איזשהו ובוודאי שלא אשם תורם. הנתבע 3 איבחן נכונה את מצבה של המנוחה על אף דיווחה החלקי, ולמרות זאת אירוע התאבדותה הטראגי של המנוחה לא נמנע. ביהמ"ש קובע כי לא נמצאו במקרה דנן נסיבות אחרות המצדיקות סטייה מהעקרונות שנקבעו בע"א 6649/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד גלעד (שם נקבע כי אין להטיל על החולה המתאבד אשם תורם, ולייחס לו "רצון", שכן ביה"ח אחראי לשמירה עליו) ולפיכך אין לייחס למנוחה רשלנות תורמת.

בכתב האישום מיוחסת לנאשם עבירת איומים, בכך שביום 19.5.04, בעת שהגיע לביה"ח הפסיכיאטרי "שלוותה" לבדיקה וטיפול, איים על הרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה בו, אמר לה מס' פעמים כי יהרוג את אביו, ירצח אותו וכי "נמאס לו".

 הנאשם הודה בעצם אמירת הדברים, אך כפר בקיומה של כוונה לאיים על הרופאה ו/או על אביו. לטענת בא כוחו, הדברים נאמרו בעת התקף אי שקט מוטורי אליו נקלע הנאשם, בעל רמה שכלית גבולית וסובל ממחלת נפש של סכיזופרניה, לאחר עקיצת דבורה בעינו באותו יום ומשחש כי אינו מקבל טיפול הולם בביה"ח.

הרופאה אישרה כי התבטאויות כמו אלה של הנאשם אינן חריגות בבי"ח לחולי נפש, אך מאחר והוחלט לשחררו, בהעדר צורך באשפוז, ומאחר ולא הסביר את האיום ולא יכלה לדעת אם האמירות משקפות כוונה אמיתית לפגוע באביו, החליטה לדווח למשטרה. לדבריה, "אם הוא היה מסביר את עצמו, אולי ההתייחסות שלנו היתה אחרת". היא הסכימה, כי מבחינת יחסי האמון בין מטפל ומטופל, הזמנת המשטרה "מאחורי גבו" של הנאשם היתה בגדר פגיעה קשה בקשר הטיפולי.

ביהמ"ש שוכנע כי לא היתה לנאשם כוונה פלילית להפחיד או להקניט את הרופאה, וכי לא היה לו כל יסוד להניח, ואף לא כוונה, כי האמירות יועברו לאביו. נקבע, כי אין באמירות אלא משום ביטוי בלתי נשלט למצוקה הקשה וסערת הנפש בה היה נתון הנאשם, הן עקב מחלת הנפש שלא היתה מאוזנת כראוי מבחינה תרופתית והן עקב השפעת עקיצות דבורה.

לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, מצאה השופטת לנכון להתייחס להיבט העקרוני המתעורר בו, לגבי חובת הסודיות הרפואית למול חובת הדיווח במטרה למנוע סכנה לאדם שלישי:

הסודיות הרפואית הינה אחד ההיבטים החשובים ביותר במוסריות הרפואית. עיקרון זה אף מעוגן בחוק זכויות החולה. חובת השמירה על הסודיות הרפואית מבוססת על עקרונות המוסר הכוללים את חובת ההטבה לזולת, החובה למנוע נזק לזולת, עקרון כיבוד האוטונומיה של החולה, וכיבוד זכותו לפרטיות. יש הרואים בחובה לשמור על הסוד הרפואי חובה המעוגנת בדיני החוזים, כחלק מההסכם של מתן השירות לחולים. כמו כן מבוססת חובה זו על דרישות מעשיות - הצורך לשמירת האמון ביחסי חולה-רופא; הצורך להגביר את רצונו של החולה לספק מידע אמין ומלא לרופא, כדי שהאחרון יוכל לטפל בו בצורה טובה יותר, והצורך לאפשר לחולים רבים יותר להגיע לייעוץ וטיפול רפואי, מתוך ידיעה שהדברים הנאמרים שם נשמרים בסוד.

על השיקולים והערכים, העשויים לדחות את חובת הסודיות הרפואית, נמנים הסכמת החולה, גילוי לטובת החולה, ומניעת נזק לצד שלישי חף מפשע.

סעיף 42 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 מטיל על הרופא המטפל בחולה הנפש חובת סודיות, שלה מספר סייגים. הסייג הרלוונטי למקרה הנדון (ס"ק (3)), הוא קיום חובה או רשות בחוק לגלות את המידע.

סעיף 20 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 מתיר לרופא המטפל למסור מידע רפואי, שחלה עליו חובת הסודיות הרפואית, ברשימת סגורה של מקרים, וביניהם כאשר "חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי".

החובה הרלוונטית הקבועה בדין היא סעיף 262 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המטיל עונש של שנתיים מאסר על "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו". השחרור מחובת הסודיות חל במקרה בו הרופא יודע כי המדובר בתכנית ממשית לביצוע פשע, המקימה חשש של ממש – מה שלא היה בענייננו.

מבחינת האתיקה הרפואית, מקובל כמעט על כל מומחי האתיקה, שכאשר קיים ניגוד אינטרסים בין זכות היחיד לחיסיון, וחובת הזולת לשמור על הסוד, לבין זכותה של החברה למנוע נזק מיחידים או רבים בתוכה, והצורך להגן על צד שלישי חף מפשע – גובר הצורך המוסרי להגן על הזולת. האיזון הנכון בין זכויות אלו לא ניתן לקביעה מוחלטת, והוא תלוי בנסיבות השונות, ובשיקול הדעת של הנפשות הפועלות. בדרך כלל מוסכם, שיש צורך בהצדקה מוסרית חזקה כדי להפר את הסודיות הרפואית. המצב המתאים והמקובל להגדרה זו הוא כאשר קיימת תחזית מבוססת היטב, שמניעת המידע תגרום נזק חמור לאדם ספציפי.

מבחינה פסיכיאטרית, הערכת הסיכון לאלימות מצד מטופל המשמיע איומים היא הערכה מקצועית שצריכה להתבסס הן על הבדיקה הקלינית, הן על נתונים אישיים (כמו סוג הפתולוגיה הנפשית, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים, אירוע טראומטי שנחווה לאחרונה) והן על ההסטוריה ההתנהגותית של המטופל.

ביהמ"ש פסק: "אם אכן התרשמה הרופאה ממצבו הנפשי הנסער של המטופל, וחששה מהשלכותיו האפשריות, אך ללא שהתקיימה תחזית מבוססת כי הוא עלול לממש את האיום, היה עליה לאשפזו לצורך השגחה רפואית בביה"ח למשך פרק הזמן הנדרש להרגעתו ולהשגת ההשפעה התרופתית של הזריקה שניתנה לו. לא היה מקום להניף כלפיו את חרב הפיפיות, שלהבהּ האחד הוא שילוחו מחוץ לבית החולים חרף רצונו להתאשפז, ולהבהּ השני - הזעקת המשטרה כדי לעצרו על אתר. החלטת צוות הרופאים, שההסבר היחיד שניתן לה היה חוסר יכולתו של המטופל – חולה נפש בעל רמה שכלית גבולית – "להסביר" את פשר אמירותיו, מהווה הפניית עורף למטופל ופגיעה קשה באמון וביחס הטיפולי, מבלי שהדבר היה הכרחי להגנתו של צד שלישי... אני סבורה, כי התנהגות הממסד הרפואי במקרה זה היתה כה מקוממת ומנוגדת למוסריות ולאתיקה הרפואית, עד כי יש בה להקים לנאשם הגנה מן הצדק.

בעקבות לידה קשה של בתה התינוקת (23.01.1993) חשה האם (להלן: "המנוחה") רגשות אשם, ומצבה הנפשי הורע. היא נלקחה לבית החולים ברזילי, שם נבדקה על ידי פסיכיאטרית אשר איבחנה אצלה דיכאון שלאחר לידה. בעקבות כך, היא הופנתה לטיפול במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים.

ביום 1.3.93 נפגשה המנוחה עם פסיכיאטרית במרפאת בית החולים וסיפרה לה על מחשבות אובדניות. לאחר שיחה זו הוחלט לאשפז את המנוחה והיא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים ברזילי.

ביום 5.3.93, ימים ספורים ממועד אשפוזה, ברחה המנוחה מן המחלקה הפסיכיאטרית וניסתה להתאבד. בעקבות המקרה, ולאור היותה מהווה סכנה לעצמה, הוחלט להעבירה למחלקה סגורה בבית החולים "איתנים" – העברה שנמנעה בשל התנגדות משפחתה. ביום 17.3.93 היא הועברה לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של המערערת בירושלים (להלן - "הדסה"), שם אובחן חשד למחלת נפש סכיזואפקטיבית וכן דיכאון מג'ורי.

ביום 31.3.93 עזבה המנוחה את המחלקה בה היתה מאושפזת ללא רשות או ליווי, התקרבה אל אוטובוס, בו נהג המשיב 3, ולאחר שהאוטובוס החל בנסיעה לאחור, קפצה המנוחה אל בין גלגליו ונפגעה. המנוחה הובהלה לחדר הניתוח, שם נפטרה מפצעיה.

טענת הדסה כי מדובר בתאונת דרכים נדחתה, ונקבע כי הקפיצה לכביש הייתה במכוון ולכן האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, ועל כן חבה "הדסה" באחריות שילוחית וישירה כלפי התלויים במנוחה, בשל חוסר זהירות ורשלנות של עובדיה, אשר במחדלם גרמו לכך שהמנוחה הצליחה לחמוק מבית החולים ולאבד עצמה לדעת.

העובדות:  

מדובר בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע שניסה לאבד עצמו לדעת, בהיותו מאושפז בבי"ח לחולי נפש "אברבנאל".

ביום 13.03.1989 עזב התובע את בית החולים (בו היה מאושפז מרצון, עקב סכיזופרניה פרנואידית), עלה על בנין וקפץ מהקומה הרביעית. עקב כך נותר התובע עם נכות נוירולוגית-אורטופדית, בנוסף לנכותו הפסיכיאטרית ממנה סבל כבר עובר לאירוע.

נפסק: כפי הקבוע בהלכת גלעד, עם קבלת התובע לטיפול במסגרת בית החולים, אחראי ביה"ח לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי להבטיח את בטחונו הנפשי והפיסי של המטופל. חובה זו מטילה על בית החולים חובה מושגית וקונקרטית כלפי המטופל לדאוג לשלומו ולביטחונו.

עובדות: המנוח הובא לבית החולים לאחר ניסיון התאבדות, אושפז, ולאחר כשבועיים קפץ אל מותו מהקומה השמינית.  מנהל בית החולים מינה צוות פנימי לבדיקת נסיבות האירוע. הוגשה תביעה בטענת רשלנות רפואית ע"י יורשי המנוח, במסגרתה דרשו לקבל את דו"ח הבדיקה. בית החולים טען לחיסיון.

נפסק:

באשר לטענת הרשלנות: בית החולים קיבל על עצמו את ריפויו של החולה על כל היבטי מחלתו ומצבו הנפשי. בכך נוצר היחס הטיפולי הדרוש בין בית החולים לבין המטופל, יחס המטיל על בית החולים חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את סכנת ההתאבדות. חובה זו מטילה עליה חובה מושגית וקונקרטית כלפי המטופל לדאוג לשלומו ולבטחונו. כלומר - עם קבלת התובע לטיפול נפשי במסגרת ביה"ח, אחראי ביה"ח לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי להבטיח את בטחונו הנפשי והפיסי של המטופל.

באשר למעמד דו"ח הבדיקה הפנימי: ניתנה עדיפות לזכות המטופל לדעת, לאור הזכות הקבועה שלו לאוטונומיה. באשר לחשש שהובע כי הרופאים יחששו לשתף פעולה עם בדיקות עתידיות, נקבע כי חזקה על רופאים שירצו לרדת לחקר האמת ולשתף פעולה.

הערת היחידה לניהול סיכונים: יש לציין כי פסק הניתן ניתן טרם חקיקת חוק זכויות החולה, ובפרט סעיפים 21-22 לחוק, המגדירים ועדות בדיקה וועדות בקרה ואיכות, וקובעים את היקף החיסיון המוטל על תוצריהן.