המאמר מדגיש את חובת הגילוי למטופל בדבר אירוע חריג או טעות בטיפול, ובהקדם האפשרי.

בקהיליה הרפואית הבינלאומית מכירים בקיומם של אירועים חריגים ושל טעויות רפואיות במהלך הטיפול הרפואי. כשלונם של המוסדות הרפואיים ושל אנשי מקצוע הרפואה בהתמודדות עם בעיה זו עלול לחבל באמון הציבור במערכת הרפואית. תשומת לב מועטה הוקדשה להיבטים האתיים הנובעים מתוצאות טיפול שליליות – בייחוד לסוגיה של הגילוי למטופל .(Patient-disclosure) במקביל לניסיונות למנוע תוצאות שליליות נדרשת מדיניות של שקיפות, של יושר ושל פתיחות כלפי המטופלים ובני משפחותיהם בעקבות טעויות ותקלות רפואיות.

כדי שהמטפלים יוכלו ללמוד מטעויותיהם ולשפר את הטיפול, יש ליצור מצב בו הגילוי  למטופל יהיה יותר קל ופחות מסוכן למטפלים. חשיפה וגילוי של תוצאות שליליות למטופל דורשים טקט וכישורי תקשורת טובים. ככלל, יש לדווח, בהקדם האפשרי, למטופל על אירועים חריגים בלתי צפויים.
יש לתגמל את הצוות הרפואי המדווח על אירועים חריגים, ולהגן עליו מפני צעדי ענישה על ידי הנהלת המוסד.

ביולי 2001 נכנסו לתוקף סטנדרטים חדשים של ה- JCAHO הדורשים מבי"ח לספר למטופלים על כל תוצאה בלתי צפויה במהלך הטיפול הרפואי. בראשית 2002 נעשה סקר בקרב מדגם מייצג של מנהלי סיכונים של בתי חולים, שתוצאותיו היו:

1. ברוב בתי החולים נמסר כי ביה"ח נוהג לגלות למטופל את הנזק שנגרם לו לפחות בחלק מהמקרים.
2. רק בשליש מבתי החולים ישנה מדיניות ברורה שאושרה ע"י מועצת המנהלים.
3. יותר ממחצית הנשאלים דיווחו, כי יגלו תמיד למטופל או לבני משפחתו  על טעות במקרה של מוות או  נזק רציני.
4. יש פחות נטייה לדווח על  נזקים בני מניעה, ויותר נטייה "להסגיר" אירועים שאינם בני מניעה.
5. בבתי החולים שיש בהם חשש מהמשמעויות המשפטיות של הגילוי, הסיכוי לדווח למטופל מה התרחש היה קטן ב- 50% בהשוואה לבתי חולים בהם חשש זה אינו קיים.

לאחרונה  ניתנה תשומת לב לטעויות רפואיות כגורם לתחלואה ולתמותה במהלך הטיפול הרפואי. רבות נכתב על ההיבטים הקוגניטיביים של קבלת החלטות, ועל חשיבותה של הגישה המערכתית בהפחתת טעויות רפואיות. התייחסות מועטה ניתנה להשפעה הרגשית שיש לטעויות הרפואיות על המטפל. הכל מסכימים, שטעויות ברפואה הינן דבר שכיח, ושהתמודדות הרופאים עימן אינה תמיד מוצלחת, אולם לא כולם מודעים לעובדה שהטעות הרפואית היא בלתי נמנעת, ושיש צורך ללמד את המטפלים כיצד להתמודד איתה.

המאמר מתמקד בהשפעות הרגשיות שיש לטעויות הרפואיות על המטפל, ומציע דרכים להתמודד עימן.

ההשפעות הרגשיות והתפקודיות של מעורבות המטפל בגרימת נזק למטופל יכולות להיות קשות ולעיתים הרסניות. דיכאון, הפרעות בתפקוד במסגרת העבודה ובמסגרת המשפחתית, רגשי אשם, הפרעות בתפקוד המיני, מחשבות אובדניות ואף ניסיונות התאבדות - כל אלה ותגובות נוספות תוארו אצל מטפלים שהיו מעורבים בגרימת נזק למטופל. מערכות טובות של ניהול סיכונים במוסדות רפואה אמורות לכלול אנשי מקצוע (מתחום הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית), שיעמדו לרשות המערכת ויסייעו למטפל במצוקה.

גילוי טעות הוא חלק מהמחויבות האתית של המטפל לנקוט כנות ביחסיו עם המטופל, והיא אמורה גם לשפר את בטיחות המטופל.
על רקע העידוד לגלות טעויות למטופלים, ועל רקע חקיקה במספר מדינות בארה"ב, שמאפשרת לגילוי הטעות לא להיחשב ראייה בהליך משפטי בתביעות לפיצויים, התנצלות הפכה חלק מהדיאלוג בין מטפלים למטופלים.

"התנצלות" היא צירוף של קבלת אחריות לפגיעה ושל הבעת חרטה.

במאמר-עמדה זה מציע מחברו – רופא ואיש הנהלה במרכז הרפואי של אוניברסיטת מסצ'וסטס – לכלול התנצלות כחלק בלתי נפרד מהתהליך של גילוי הטעות למטופל. גילוי טעות למטופל, שאינו מלווה בהתנצלות, עלול לעורר כעס אצל המטופל.

המחבר עוסק יותר מעשור בחקר של אופני התנצלות ושל תהליכי התנצלות, בהקשרים שונים. המאמר מביא את עיקרי המסגרת המושגית שמפורטת בספרו "על ההתנצלות", שיצא לאור ב-2004, כדי לעודד שיתוף בין מנהלי סיכונים ברפואה לבין מדענים בתחום מדעי ההתנהגות, שתי קבוצות שבדרך כלל תופסות את ההתנצלות מפרספקטיבות שונות ומשלימות.

במאמר מפורטים ההיבטים הרלבנטיים לתיאוריה של ההתנצלות:

1. הרכב ההתנצלות – 4 חלקים:
- הכרה בפגיעה, כולל גילוי זהות הפוגע/ים
 - פירוט הפגיעה והסבר הגורמים לה
 - הבעת חרטה/בושה/ענווה
 - הצעת תיקון של נזקי הפגיעה

2. מנגנוני ההשפעה של התנצלות – 10 מנגנונים, החל בהחזרת כבודו העצמי של המטופל ותחושה שלמטפל אכפת מהמטופל וממשפחתו, דרך תחושת הכוח של המטופל שעומד מול מטפל שמביע חרטה על התנהגותו, ועד החזרת האמון של המטופל במטפל ובמוסד.

3. סוגיות נוספות שהכותב מציע לתת עליהן את הדעת:
 - מי מביע את ההתנצלות?
 - מי מקבל את ההתנצלות?
 - מהו המועד המתאים להציע התנצלות?
 - מהן התנצלויות כושלות, שאינן אפקטיביות?
 - מה גורם למטפלים להימנע מהבעת התנצלות?

המחבר מציע ראייה רחבה של התנצלות ביחסים בין בני אדם בכלל, בהקשרים שונים, ובתוך זאת הוא מציע למטפלים ללמוד את המיומנות הזו, כדי לשלב אותה באופן אפקטיבי בפרקטיקה הטיפולית.

נקודת המוצא של מחברי המאמר היא העובדה, שלמרות המאמצים לקדם תקשורת גלויה בין מטפלים למטופלים בארצות הדוברות אנגלית, כחלק מהמאמצים לשפר את הטיפול אחרי הדו"ח "לטעות זה אנושי", ולמרות שמחקרים מראים שאי גילוי הטעות מקטין את האמון של המטופלים ביושרה של המטפלים ומגדיל את ההסתברות לתביעה נגדם, רק כ – 30% מהטעויות שנלווה אליהן נזק מדווחות למטופלים.
על רקע זה בדקו המחברים עד כמה המומחיות הרפואית והסביבה שבה פועלים הרופאים מבחינת תדירות התביעות, הנגישות לביטוח במחיר סביר וכיוצ"ב, משפיעות על העמדה של המטפלים כלפי גילוי טעויות, ועל הפרקטיקה שהם נוקטים בפועל לחשיפת טעויות בפני המטופלים.

הבדיקה נעשתה באמצעות שאלון עמדות שנשלח בדואר, ושנענה ע"י 2,637 רופאים בארה"ב (מיסורי וושינגטון) ובקנדה, שתי מדינות בעלות מאפיינים שונים בין השאר: שוני במספר תביעות בגין רשלנות רפואית ביחס לכמות הטיפולים, הבדלים בהליך המשפטי (בקנדה המשפט מנוהל ע"י שופט ובארה"ב ע"י חבר מושבעים), הבדלים בגובה הפיצויים ( בקנדה יש תקרה לפיצויים בגין כאב וסבל, והמפסידים משלמים את שכר הטרחה של עוה"ד של הזוכים), והבדלים במבנה החוק (להלן: הבדלים ב"סביבות של רשלנות רפואית").

הממצאים העיקריים:
1. נמצא דמיון בעמדות כלפי גילוי הטעות בקרב רופאים משתי המדינות שהיו בעלי התמחויות דומות.
2. 64% מהרופאים הסכימו שטעויות ברפואה מהוות את אחת הבעיות החמורות ביותר בטיפול הרפואי.
3. 50.4% הסכימו שטעויות נוצרות בדרך כלל מכשלים מערכתיים.
4. 66% הסכימו שגילוי טעויות חמורות מצמצם את הסיכון לתביעה.
5. ככל שעלתה דרגת החומרה של הנזק כתוצאה מהטעות, כך רופאים נטו יותר להסכים שיש לגלות את הטעות למטופל. 35% צידדו בחשיפת כמעט-טעות, 78% צידדו בגילוי טעויות קלות, ו - 98% צידדו בגילוי טעויות חמורות.
6. 74% היו בדיעה שקשה מאד לחשוף טעויות.
7. 58% גילו בעבר טעויות חמורות למטופליהם. מתוכם 38% הרגישו שביעות רצון רבה מהשיחה של גילוי הטעות, ו – 47% הביעו די שביעות רצון ממנה. 74% מסרו שהרגישו הקלה אחרי חשיפת הטעות.
8. נמצא קשר בין ההערכה של רופאים שגילוי הטעות יקטין את הסיכון לתביעה לבין הנכונות שלהם לחשוף את הטעות.

את הממצאים הללו המחברים מיינו גם לפי מדינה (ארה"ב או קנדה) ולפי המקצוע של הרופאים (כירורגיה ושאר המקצועות).

מסקנות המחקר:
1. לרופאים משתי המדינות יש רגשות מעורבים כלפי הרעיון של חשיפת טעויות בפני מטופלים.
2. ההססנות של רופאים כלפי חשיפת טעויות שהובילו לנזק קל עלולה לכרסם עוד באמון של המטופלים כלפי המטפלים, שכבר כיום מצוי בירידה.
3. יש דמיון בין העמדות והפרקטיקה של גילוי הטעות, בין הרופאים בארה"ב ובקנדה, למרות הבדלים בסביבות של רשלנות רפואית. פירושו שסביבת הרשלנות אינה מנבא של העמדות ושל הפרקטיקה של הרופאים, ושרפורמות שמציעים לשיטת הנזיקין בארה"ב עשויות להשפיע רק באופן מוגבל על עמדות הרופאים כלפי גילוי טעויות למטופלים ועל הפרקטיקות שלהם.  הסבר לדמיון יכול להמצא בתרבות של הרפואה ובסוציאליזציה של הרופאים לתרבות הזו במסגרת ההכשרה והחינוך, במיוחד במהלך ההתמחות.
 
המחברים ממליצים להתמודד עם המחסומים שיש למטפלים לחשוף את הטעויות בפני המטופלים, במסגרת ההתמחויות הטיפוליות השונות.
כמו כן, הם ממליצים לחקור עוד את הקשרים המורכבים בין הסביבה של הרשלנות, ההערכות של רופאים אינדיבידואלים לגבי הסיכון להיתבע כתוצאה מגילוי הטעות, וההתנהגות שלהם בפועל לנוכח טעויות שגרמו נזק.
חלקו האחרון של המאמר מפרט את מגבלות המחקר.

מחקרים מלמדים, שמטפלים מגלים למטופלים פחות ממחצית מהטעויות שהיו מלוות בנזק. על רקע זה ביקשו מחברי המאמר לבדוק כיצד חושפים מטפלים טעויות בפני מטופלים: איזה מידע הם מגלים; האם יש הבדל בין גילוי טעויות שגלויות מלכתחילה למטופל לבין טעויות שאינן כה ברורות מאליהן למטופל; ועד כמה תחום המומחיות של המטפל (מנתחים לעומת שאר מקצועות הרפואה) יכול גם הוא להשפיע על הדרך שבה הוא מגלה טעות למטופל.

הבדיקה נעשתה באמצעות שאלון שענו עליו 2637 רופאים בארה"ב ובקנדה. השאלון כלל ארבעה תסריטים היפותטיים של טיפול שהיתה בו טעות בדרגות שונות של חומרה, ושהיתה גלויה לעין המטופל יותר או פחות. חמש שאלות, שכללו היגדים אפשריים, בדקו מה המטפל יחשוף בפני המטופל.
במאמר מפורטים התסריטים שכלל השאלון.
השאלות שנשאלו הרופאים על התסריטים ההיפותטיים היו קשורות לעצם סיפור הטעות; להיקף הפירוט של פרטיה; לגילוי גורמיה; להבעת התנצלות; ולדיבור על מניעת טעות דומה בעתיד.

המאמר מפרט מימצאים רבים. העיקריים שבהם:
א. ממצאים כלליים

1. 39% חששו מנזק למוניטין שלהם בגלל הטעות, ו – 47% חשבו שיש סבירות שבעקבות האירוע תבוא תביעה.
2. 65% אמרו שבודאות יגלו את הטעות למטופל, 29% אמרו שסביר שיגלו את הטעות, 4% אמרו שיגלו את הטעות רק במענה לשאלת המטופל, ו-1% אמרו שבודאות לא יגלו את הטעות.
3. 33% מהנשאלים יביעו התנצלות, בעוד 61% רק יביעו צער.

ב. סוג המידע שנחשף:

1. 56% יזכירו את האירוע הבלתי-רצוי, אך לא שחלה טעות, ו- 42% יומרו במפורש שחלה טעות בטיפול.
2. 52% יבהירו את הגורם לטעות, 9% לא יתנו כל מידע על הדרכים למניעת הטעות בעתיד, 54% רק יצהירו על נקיטת דרכים למניעת הטעות בעתיד, ו-37% יתארו במפורט כיצד ינהגו.
   

ג. ההשפעה של אופי הטעות ושל תחום המומחיות:

1. 51% שקיבלו תסריט על טעויות גלויות לעין בחרו לציין אותה בפני המטופל, לעומת 32% שקיבלו תסריט על טעויות שפחות גלויות לעין.
2. 19% מאלה שקיבלו תסריט על טעות שפחות גלויה לעין לא יציינו ביוזמתם פרטים על הטעות, בהשוואה ל-8% מאלה שקיבלו תסריט על טעות שיותר גלויה לעין.
3. 26% מאלה שקיבלו תסריט על טעות שפחות גלויה לעין לא יספרו מיוזמתם על גורמי הטעות, לעומת 13% מאלה שקיבלו תסריט על טעות שיותר גלויה לעין.
4. מנתחים נטו פחות לדרג את הטעויות כחמורות (79%) מאשר הרופאים בשאר המקצועות (90%).
5. יותר מנתחים אמרו שבודאות יגלו את הטעות למטופל (81%) בהשוואה לרופאים בשאר המקצועות (54%).
6. 35% מהמנתחים יתנו פרטים ספציפיים על הטעות, לעומת 61% מהרופאים בשאר המקצועות.
7. 21% מהמנתחים יביעו התנצלות, לעומת 41% מהרופאים בשאר המקצועות.
8. 16% מהמנתחים יפרטו צעדים למניעת הישנות הטעות, לעומת 52% מהרופאים בשאר המקצועות.
   

ד. ההשפעה של מאפיינים אחרים של הרופאים:

1. יותר רופאים המצדדים בגילוי טעויות למטופלים בחרו לגלות את הטעויות שבתסריטים.
2. ככל שהרופאים הרגישו אחריות לטעות הם היו נכונים יותר לחשוף אותה.
3. ככל שהיו לרופאים חוויות קודמות של הצלחה בגילוי טעות, הם היו נכונים יותר לחשוף אותה.
4.  הרופאים הקנדיים היו נכונים יותר לחשוף טעויות מהרופאים של ארה"ב.

מסקנות המחקר:
יש הבדלים ניכרים בדרכים שבהן רופאים מוכנים לחשוף טעויות בפני מטופלים.

מכיוון שאין סטנדרדים להיקף המידע שיש לתת למטופל במקרה של טעות, ומתי וכיצד להביע התנצלות, המחברים ממליצים ליצור סטנדרדים כאלה ולהכשיר את הרופאים לפעול לפיהם. כמו כן, הם ממליצים לגלות את הטעות בכל מקרה, גם אם הנזק הוא שולי או מזערי, כדי לקדם נטילת אחריות מצד מטפלים שטעו, לממש בכך את ציפיות הציבור ולהגביר את האמון של המטופלים במטפלים.

המאמר מסתיים בשאלות הדורשות מחקר נוסף ובתאור מגבלות המחקר.