במהדורה זו מדגישים הכותבים את בטיחות המטופלת כמימד חשוב של איכות הטיפול.
הכלי המוצע לשיפור הבטיחות הוא ניהול הסיכונים.
הגישה המעודכנת באה לתקן טענות שגויות הרווחות לגבי ניהול הסיכונים:
- הטענה: "המטרה של ניהול הסיכונים היא מניעת תביעות משפטיות או מזעור נזקים בלבד".
מטרה לא פחות חשובה היא לימוד והפקת לקחים. - הטענה: "משמעות ניהול הסיכונים היא דיווח על תקריות בהן נפגעה בטיחות המטופל"
הדיווח והתחקור הם ההיבט התגובתי, לאחר שאירעה התקרית. אך חשוב לא פחות ההיבט המניעתי של ניהול הסיכונים, הפחתת שכיחות התקריות בהן נפגעת הבטיחות. - הטענה: "ניהול סיכונים הוא עניינם של המנהלים בלבד."
למעשה ניהול הסיכונים הוא כלי המיועד לכלל העוסקים ברפואה – קלינאים ושאינם קלינאים.
הגישה המומלצת לניהול הסיכונים ברפואה היא "הוליסטית":
בין אם הפגיעה בבטיחות נבעה מכשל קליני, כמו טעות במתן תרופה, או לא-קליני, כמו נפילה במסדרון, ההתייחסות זהה, שכן אותם הגורמים עשויים לעמוד מאחורי הכשלים, למשל בעיות ארגוניות או הכשרה לקויה של הצוות.
יישום ניהול הסיכונים יכול להועיל ברמות שונות של הארגון:
הבכירים – יוכלו, למשל, לבחון גורמי סיכון לסגירת המחלקה הניאונטולוגית עקב זיהום, ואיך ניתן למזער את הנזקים של אירוע כזה.
צוות רב תחומי – יוכל, למשל, לבדוק את הסיכונים הצפויים לזוג שעובר טיפולי פוריות, ואיך אפשר למנוע אותם.
הקלינאי – יוכל לגלות איך שינויים בהתנהלותו מגבירים את בטיחות המטופלים ואת איכות הטיפול.
המסגרת הארגונית של ניהול הסיכונים:
על הארגון לעודד שמירה על בטיחות, תוך הקצאת משאבים מספיקים.
העקרונות הדרושים להשגת המטרות הם מנהיגות, עבודת צוות, תקשורת, מעורבות המטופל והכשרה.
גורם מפתח בשמירה על הבטיחות הוא תקשורת תקינה בין אנשי הצוות, ובין צוותים שונים המעורבים בטיפול.
הדגש צריך להיות על הפקת לקחים ולא על מציאת אשמים.
יש צורך במעורבות המטופל בהגברת הבטיחות.
ניהול הסיכונים המחלקתי צריך להיות מקושר לניהול הסיכונים הכללי במרכז הרפואי.
תהליך ניהול הסיכונים – מוסבר במסמך משנת 2001.
תקציר העקרונות ותוספות:
זיהוי הסיכון
בנוסף לשיטות הדיווח ואיסוף המידע, שהוצעו ב2001, מוצעת שיטה לזיהוי סיכונים פרוספקטיביים.
בשיטת FMEA (Failure Mode and Effects Analysis) בוחנים תהליך רפואי לפרטיו, מזהים נקודות שבהן עשוי להיות כשל, ומנתחים את ההשלכות האפשריות של כל כשל שזיהינו. בנוסף, סוקרים גורמים שעשויים לתרום לכשלים וגורמים שעשויים למנוע אותם, ולבסוף מגבשים תכנית פעולה שתסייע למנוע את הכשלים שהוגדרו כבעלי חשיבות מרבית.
מכיוון ששיטה זו גוזלת זמן ודורשת הכשרה, מומלץ להשתמש בה באופן מוגבל.
הדרך הנוחה יותר לזיהוי סיכונים היא תחקור לאחר המעשה בשיטת "תחקיר שורש" – פרוטוקול מובנה לתחקור אירועים חריגים או טעויות שכמעט התרחשו (מפורט בסעיף "ניתוח הסיכון" בתקציר מ-2001 ).
ניתוח הסיכון
מומלץ להגדיר "שיעור סיכון", כדי לזהות אירועים חריגים הדורשים יותר מאחרים תחקיר מעמיק.
מקובל לחשב את "שיעור הסיכון" כמכפלת חומרת האירוע בסבירות להתרחשותו.
בהגדרת החומרה יש להתחשב בנזק שנגרם למטופל ולארגון הרפואי.
בהגדרת הסבירות יש להתחשב בשכיחות הצפויה של האירוע או בהסתברות להתרחשותו.
בדוגמה שבמאמר, דירגו את החומרה והסבירות בערכים מ 1 עד 5, והגדירו "שיעור סיכון" הגבוה מ 20 כסיכון בלתי מקובל.
טיפול בסיכון
האפשרויות להתמודדות עם הסיכון הן: ביטולו, החלפתו, צמצומו או קבלתו. יש לשקול את כולן ולבחור בדרך המתאימה. ההחלטה מושפעת משיעור הסיכון שהוגדר ומשיקולים כלכליים.
את המסקנות והלקחים רצוי להציג בפני מחלקות אחרות בבית החולים וגם בפני הקהילה, באמצעות עלונים והרצאות.
תיעוד הסיכון
כל יחידה תתעד את גורמי הסיכון שזוהו בתהליך. התיעוד יאפשר זיהוי החמרה בסיכון או פתרון של גורם סיכון אחד והופעת אחרים.
ההקשר הלאומי
בבריטניה שואפים לגבש מערכת ארצית לדיווח על טעויות רפואיות ולהסקת מסקנות מהן. המטרה היא לבחון את המערכת הרפואית ככלל, ולא את הרופאים או את אנשי הצוות הרפואי כפרטים.
כלי שהוקם למטרה זו הוא NRLS (National Reporting and Learning System) שדרכו יכולים אנשי הצוות הרפואי לדווח על תקלות או על "כמעט תקלות", והמידע נאגר באופן אנונימי.
כלי נוסף הוא "עץ קבלת החלטות לאחר אירוע חריג", המיועד לאירועים חריגים שבהם היה מעורב חבר צוות. בעזרת כלי זה אפשר להבדיל בין מקרים הדורשים התערבות משמעתית (הנזק נגרם בזדון) לבין מקרים הדורשים התערבות מערכתית (הנהלים או התנאים הסביבתיים הובילו לנזק).