הרחבת אפשרות הבחירה של המטופלים היא מוטיב מרכזי באתיקה ובמשפט רפואי. הסכמה מדעת היא הליך משפטי הנותן למטופל חופש בחירה. הגישה האתית הרווחת כיום היא חתירה להחלטה משותפת בין המטופל למטפל לגבי הטיפול.
המחברים טוענים, שלכל טיפול רפואי יש דרך לקבלת ההסכמה המתאימה לו: קבלת החלטה משותפת, הסכמה מדעת והסכמה בסיסית.
הם מציעים למיין את כל סוגי ההחלטות הרפואיות על פני שני צירים ראשיים: ציר הסיכון וציר האפשרויות לטיפול.
המודל מציג ארבע סוגי מצבים, המובילים לארבעה סוגי החלטות. קבלת החלטה משותפת היא הדרך הטובה ביותר כאשר יש יותר מדרך טיפול אחת. כאשר יש רק דרך טיפול אחת, על המטפל והמטופל להחליף מידע ביניהם, אך המטופל אינו יכול לדרוש דרך טיפולית שאינה קיימת, ועליו להסכים או לא להסכים לטיפול המוצע.
לעומת זאת, הסכמה מדעת אינה מחייבת כלל בחירה של טיפול. היא נדרשת לכל סוגי הטיפולים הכרוכים בסיכון משמעותי גם אם קיימת רק דרך טיפולית אחת. כאשר טיפול כולל סיכון משמעותי ויש לו חלופות רבות, ראוי לקבל החלטה משותפת והסכמה מדעת של המטופל. בטיפולים בהם הסיכון נמוך נדרשת הסכמה בסיסית בלבד.